קליטת פליטים נשמעת כמו אידיאל אוניברסלי. בואו בהמוניכם, אומרים חסידי ההגירה החופשית, ומטיפים לחברה פתוחה, מגוונת ורב-תרבותית. ככל שמדובר במי שנס על נפשו – אין ויכוח. השערים חייבים להיפתח. אבל בנוגע לכל השאר, הגירה חופשית, לפעמים, היא מתכונת בטוחה לפגיעה בקהילה, בחברה, במדינה. משום שמדינת הרווחה היא פועל יוצא של מדינת לאום. וככל שחברה הופכת להטרוגנית יותר, כך היא סולידרית פחות.
מדינת הלאום, כתבו עוד ועוד חוקרים, יצרה את מדינת הרווחה. משום שיש צורך במכנה משותף, של תרבות, מוצא, מורשת או דת כדי לשלם מסים גבוהים, שמסייעים לחלשים. ובתנאי שהם דומים. כבר ב-2004 פרסם העיתונאי הבריטי דיוויד גודהארט מאמר תחת הכותרת "אי-נחת מזרים" ("Discomfort of strangers"). המאמר עורר דיון ציבורי נרחב. הרעיון המרכזי היה: בעבר היינו חברה הומוגנית, עם ערכים משותפים, וכך זכינו לסולידריות ולמדינת רווחה. גלי ההגירה יצרו גיוון (Diversity). ככל שהגיוון גדל, האתוס המשותף הלך ונשחק. וללא אתוס משותף, טען גודהארט, הסולידריות הולכת ופוחתת.
פרופ' רוברט פוטנאם מהרווארד היה נחרץ אף יותר. "האפקט של חברה מגוונת גדול הרבה יותר ממה שהערכנו", הוא טען. "זה לא רק שאנחנו לא בוטחים באנשים ששונים מאיתנו. בקהילות מגוונות אנחנו מאבדים אמון גם באלה שדומים לנו". אפשר לקרוא לזה "הפרדוקס הליברלי" – ככל שחברה הומוגנית יותר, היא סולידרית יותר. ככל שהיא הטרוגנית יותר, היא מנוכרת יותר.
ה"גיוון" לא עבד ביוגוסלביה, שהתפרקה לשבע ישויות שלכל אחת מהן יש אופי לאומי ואתני שונה. מי שרוצה להציף את ישראל במהגרים ובמבקשי מקלט גם פוגע בזכות היסוד וגם יוצר "גיוון"
צריך להביט במהגרים באירופה, בני דור שני ושלישי. חלקם מתאקלמים ומשתלבים, חלקם נותרים זרים. לפעמים זה עניין של תרבות. ההינדים שהגיעו לבריטניה מתת-היבשת ההודית השתלבו והם היום קבוצת המוצא המשכילה ביותר. חלק מהמוסלמים, שהגיעו מאותם אזורים, והעדיפו לשמר ערכים בעייתיים, הצליחו קצת פחות.
ישראל מתמודדת עם דילמות דומות, כך שיש קשר בין חוק האזרחות לבין הגירה מאתיופיה ושאלת הפליטים מאוקראינה. חוק האזרחות נועד לצמצם את ההגירה של תושבי ישות עוינת. צריך להיות מטורף כדי להסכים להגירה מאזור שבו יש רוב של תומכים בחמאס. אבל למרות זאת, יש אנשים טובים שתומכים בהגירה כזאת. מאתיופיה הגיעו יהודים, שהיו שייכים לביתא ישראל. רוב אלה שמגיעים בשנים האחרונות אינם זכאי חוק השבות אלא בעיקר נוצרים ומתנצרים. ההתנגדות להמשך ההגירה מגיעה בעיקר מבני הקהילה הוותיקים.
ככל שישראל תהיה נדיבה יותר, הגלים של מבקשי ההגירה יגדלו וילכו, ולכל עשרת אלפים שיגיעו אף שאינם זכאים, יש עשרות אלפי קרובים שידרשו גם הם זכות הגירה. זו אחת ההונאות הגדולות ביותר של העשור האחרון, אבל אין ממשלה בישראל שמסוגלת לומר את הדבר הנדרש: רק זכאי חוק השבות, ויש מעטים כאלה, הם זכאי עלייה.
בנוגע לאוקראינה, אין מה לחשוש מהגירה המונית. אלה שמגיעים לכאן עברו כבר דרך מדינה אחרת בדרכם לכאן. אפשר להניח שהם היו מעדיפים את גרמניה או את צרפת. ואם הם מגיעים לכאן, זה משום שיש להם קרובי משפחה בישראל. צריך לפתוח את השערים למקלט זמני. אין שום חשש להצפה.
פליטים מאוקראינה שחיכו ימים בשדה התעופה
יש צורך בעוד שני דברים. ראשית, שוויון מלא למיעוט הערבי. כי מיעוט היינו. ומה ששנוא עלינו, אל נא נעשה לאחרים. ושנית, מהפכת גיור, שתאפשר למאות אלפי ישראלים שהגיעו בעיקר ממזרח אירופה לעבור מסלול גיור מהיר. הם קשרו את גורלם לעם היהודי. הם השתלבו. הם משרתים כאן כחיילים, כמהנדסים או כרופאים. יש הזדמנות להשתחרר מהמונופול האולטרה-חרדי, ויש כבר רוב אורתודוקסי לרפורמה כזאת.
ישראל היא מדינת לאום ולא מדינת הגירה. זכותה של קנדה להחליט שהיא מדינת הגירה, וזכותה של ישראל להסביר ולהבהיר: יש אינספור מדינות מוסלמיות ונוצריות. יש רק מדינה יהודית אחת, שהוקמה כמקלט וכבית לאומי לעם היהודי.
ה"גיוון" לא עבד ביוגוסלביה, שהתפרקה לשבע ישויות שלכל אחת מהן יש אופי לאומי, תרבותי, אתני ודתי שונה. גם ברה"מ התפרקה ל-15 ישויות, תוך כדי מימוש זכות ההגדרה העצמית, שהיא זכות יסוד במשפט העמים. ומי שרוצה להציף את ישראל במסתננים, במהגרים ובמבקשי מקלט, גם פוגע בזכות היסוד וגם יוצר "גיוון", שההשפעה ארוכת הטווח שלו עלולה להיות הרסנית.
לא, זה לא יקרה בגלל אלפים בודדים שיגיעו עכשיו מאוקראינה. אבל אם נקשיב לפלנגות הנאורים, ונאפשר הגירה חופשית, או כמעט חופשית, גם של פלסטינים, גם של אוקראינים וגם של מהגרים ומסתננים מאפריקה – לא סולידריות תצמח לנו, אלא חברה מסוכסכת ומנוכרת. כדאי להיזהר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
