במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים אין אף פעם רגע דל - אבל בימים אלה המצב שם קשה ומאתגר במיוחד. בבית החולים יש ארבע מחלקות קורונה רגילות ועוד שש מחלקות מיוחדות - טיפול נמרץ, יולדות, מיון ביולוגי, כירורגיה, אורתופדיה וילדים - שבהם היו מאושפזים נכון לאתמול (שני) 209 חולי קורונה, בהם 63 במצב קשה ו-19 מונשמים ומורדמים. וכל זאת עם צוות מצומצם בגלל ההידבקויות והבידודים.
המצב בבתי החולים - פרויקט מיוחד:
• "מעולם לא היו כל כך הרבה מאושפזים" | תמונת מצב מוולפסון
• ביקור בשלוש מחלקות קורונה: "לציבור כבר לא אכפת, ואנחנו נשארנו עם כל העבודה"
אתמול ביקרנו במחלקה קורונה כתר א', שכוללת 45 מיטות. השם, "כתר", שהוצמד לכל מחלקות הקורונה בבית החולים, מעט מטעה: עד סוף הגל הראשון המתחם הסגור הזה היה בכלל חדר אוכל, אבל מאז ובשל העומס הוא הפך למחלקת אשפוז. "בכל הגלים שערי צדק היה עם מספרי מאושפזים מהגבוהים בארץ, אבל בגל החמישי אנחנו שוברים את כל השיאים", סיפר מנהל בית החולים, הפרופ' עופר מרין. "העומס על הצוותים גדול ביותר בשל מספרי המאושפזים בקורונה, מחלות החורף וגם תחלואת צוות. אנחנו מותחים את היכולות שלנו ככל הניתן על מנת לעמוד בעומסים ולהעניק טיפול מיטבי בשבועות הקרובים ועד דעיכת הגל".
ממונה הקורונה: "גל התחלואה טרם הסתיים, אנחנו בתקופה לא יציבה"
(צילום: לע"מ)
התחנה הראשונה בביקור הייתה ה"חמ"ל" של כתר א', משם ניתן לראות על המסכים את כל מה שמתרחש בין כותלי המחלקה. תמר קינן, האחות האחראית על כל צוות הסיעוד במחלקות הכתר, מדגישה דווקא את העזרה שמספק הצבא, בעיקר בגל הנוכחי. "אנחנו נעזרים עוד מהגל הראשון בחיילים שמגויסים למילואים", הסבירה. "הם עוברים הדרכה והם אלה שיושבים ומנטרים את המטופלים. הם יודעים מתי ולמי להתריע והם מצילים חיים. יש חיילים שאנחנו כבר מכירים, בגיוס שלהם הם מבקשים להגיע לשערי צדק".
אחרי תדרוך לבשנו את בגדי המגן, נכנסנו לתוך המחלקה ומצאנו את עצמנו בעולם אחר. חולים שנלחמים על חייהם, בני משפחה מודאגים ואנשי צוות מסורים אך מותשים. בכניסה ישבה רבקה ויינדרדור (70) מירושלים עם פנים מודאגות. רבקה, כמו רבים מהחולים הקשים, בחרה שלא להתחסן נגד קורונה מכיוון שלדבריה מאז פרוץ המגפה היא לא יוצאת מהבית. היום היא אומרת שטעתה. "התאשפזתי מיום חמישי לפנות בוקר", הוסיפה.
"הייתי בחולשה טוטלית שלושה שבועות, אז הרופאה אמרה לי שכנראה יש לך קורונה, לכי להיבדק. נבדקתי ויצאתי חיובית. אמרו שחסר לי חמצן, לקחתי אבל המצב נשאר קטסטרופלי, אז אמרתי קחו אותי לבית החולים. מאז שהגעתי הנה אני מרגישה שאני משתפרת, אני ישנה טוב, אבל החולשה זה משהו מפחיד". רבקה הסבירה שהיא מודאגת מכך שקשה לה לעשות "דברים מינימליים", והוסיפה: "הצוות מקסים, כולם עזרו לי, אין מה לדבר. אמרו שאני אשתחרר בקרוב אבל אני ממש מפחדת מזה".
"את שמה לאמא עירוי?"
בינתיים האחות האחראית במחלקה, אושרת חכימי, עסוקה גם בסבב חולים עם הרופאים וגם בפניות של בני משפחותיהם של החולים. "את שמת לאמא שלי עירוי?", שואלת אישה מודאגת וחכימי משיבה: "זו לא אני אבל תכף אגש אליכם". "כולם נראים אותו הדבר כאן עם המיגון והמסכות" היא מוסיפה בחיוך על אף שהעייפות ניכרת בה. חכימי הייתה האחות האחראית במחלקה גם בגל הראשון. "לא דמיינתי לעצמי שנחזור אחורה", אמרה בזמן שעסקה בניירת. "זה לא פשוט, יש כאן חולים מורכבים והצוות מתמודד עם קשיים באמת לא קלים".
"העומס בעבודה שקיים במחלקות הקורונה יוצר סביבה עבודה תובענית וקשה, וברגע שחלק מהצוות בבידוד או שהתגלה כמאומת העומס הופך להיות כפול", המשיכה האחות האחראית כשדבריה נקטעים שוב ושוב בגלל קריאות של חולים ומשפחות. "כל מי שיכול להגיע פשוט בא ועוזר וזה יוצר עוד קושי כי צריך לנהל צוות שאתה לא מכיר. אז פשוט לומדים עם הזמן ועם המשמרות".
"האחיות בפוסט טראומה"
האחות רינה, שעובדת בשערי צדק מאז שהייתה סטודנטית, סיפרה על בני המשפחה של החולים. "הפעם אנחנו מכניסים את המשפחות", הסבירה. "זה לטובת המטופל ולטובת הצוות. בגלים קודמים לפעמים היה קשה לנו לעזור, כי אתה עסוק בתרופות ואין זמן לתת כוס מים. אז מבחינה זו זה מקל על הצוות שיודע שהמטופל אוכל ושותה, וזה גם מקל על המטופל ששומע את קולות המשפחה והילדים. בעיקר למטופלים מבוגרים, שנמצאים בסביבה שהם לא מכירים עם אנשים שנראים כמו חייזרים. את רואה איך הקול של המשפחה מרגיע אותם ואיך הם מחזיקים את היד".
לשיחה מצטרפת שוב תמר קינן, שמרחיבה על הקושי העצום של האחיות במגפה. "אנחנו יוזמים המון שיחות מוטיבציה לאחיות בליווי הטיפול הפסיכולוגי", סיפרה. "להגיד את האמת גם לאחיות מתחיל להימאס אבל אנחנו יודעים שהן צריכות את זה. הן פוסט טראומטיות. קשה אחרי לילה של שתי פטירות". עם זאת היא מדגישה שהאחיות לא נשברות. "אנחנו החיילים במלחמה, מקפיצים אותנו מהבית ואנחנו נמצאים כאן יום, לילה, לא משנה מתי. זה כבר בדיחה בבית חולים שפותחים מחלקות בחמישי בלילה או בליל הסדר או בערב ראש השנה. תמיד אנחנו פתאום ברגע האחרון צריכים להמציא עוד איזה משהו. צריך להבין איזה היערכות, מאיפה נביא אנשים, איך לבנות, המצלמות עובדות, המוניטורים מחוברים, מי יישב בחמ"ל, יש מספיק חיילים, מערך מתנדבים, זה מערך שלם", היא מסכמת בגאווה.
בינתיים רבקה, האישה המבוגרת מהכניסה, נערכת לחזור הביתה, ויש כבר חולה חדשה שתיכנס למיטתה. החולה מורדמת ומונשמת, וצוות שלם, בראשות מנהל המחלקה, הד"ר רמזי קורד, שבימים רגילים הוא פנימאי וגריאטר שמתמחה במינהל רפואי, ניצב סביבה. "יש המון חולים מכל הגילים, גם צוותים חולים ואנשי הצוות שנמצאים כאן עכשיו עושים 200 אחוז ואפילו 300 אחוז יותר ממה שהם עושים בדרך כלל כדי לטפל בחולים", הוא אומר.
ואיך הוא רואה את הימים הקרובים? "אני לא יודע להגיד לך אם אני אופטימי או לא", מסכם הד"ר קורד. "אני כן יודע להגיד לך שעכשיו המצב בבית חולים ובמחלקה שלנו הוא בשיא. המצב הקשה עוד לא ממש מאחורינו, אנחנו בעומס קשה ואנחנו מוציאים את הנשמה שלנו כדי לטפל בחולים".
