7 צפייה בגלריה
סא"ל רויטל ברזני, אגם בוחבוט, אמינה אבו-סיאם, הסוהרת "הילה", קארין סנדל
(צילום: דנה קופל)
במה שכבר הפך למסורת, בוחרים ynet ו"ידיעות אחרונות" מדי שנה חמש נשים שהשפיעו במהלך השנה החולפת על החברה בישראל, הובילו תהליכים ובלטו באופן ניכר אישה-אישה בתחומה. יחד הן נפגשות לשיחה ולצילום משותף על שער הגיליון כדי להאיר זרקור נוסף על דרכן ועל הישגיהן. בתוך כך, ברחבי הארץ מתוכננים מעגלי נשים. באתר של האירוע נכתב כי "בשעות 17:30-16:00 כולנו נחזיק ידיים למען הדמוקרטיה".
אף שלא הכירו לפני כן, מאחורי הקלעים במהלך ההתארגנות לצילומים השיחות קולחות ומרתקות. לצד נושאים חשובים וכואבים היו גם רגעים של הומור ושל צחוק.
הראשונה להגיע היא אמינה אבו-סיאם, DJ במקצועה – אבל מוכרת כעת לציבור הרחב בעיקר כאמה של רבאב אבו-סיאם ז"ל, האם הצעירה והשאפתנית מלוד שנרצחה באכזריות לעיני בנותיה לאחר ששבה ממקלט לנשים מוכות כי לא הייתה מסוגלת לשאת את הניתוק מהן. מי שחשוד בהזמנת הרצח הוא הגרוש של רבאב, שאיים על חייה בעבר.
אבו-סיאם היא אישה אמיצה בצורה יוצאת דופן. על אף האיומים הבלתי פוסקים על חייה, היא יוצאת בגלוי ודורשת צדק, נלחמת על עתידן של נכדותיה ודואגת שהמקרה האישי והקשה שלה לא יישכח ויהיה לנורת אזהרה עבור הרשויות. "הפתיע אותי שנבחרתי לאחת הנשים המשפיעות השנה", היא אומרת. "הגאווה הזאת מגיעה לבת שלי, אני פה בזכותה. אני כאן כדי שהיא לא תישכח, שיבינו כמה חשוב לדבר ולא לשתוק, לעשות הכל למען הצדק ועבור כל האמהות. לדאוג שהן לא ידעו צער כמו שאני ידעתי".
איך את מתייחסת ליום האישה?
"לאישה לא מגיע יום אלא את כל החיים. נשים הן החיים עצמם".
עוד אישה שממש לא מתכוונת לוותר ומובילה מאבק לא מתפשר היא קארין סנדל, קפטנית נבחרת ישראל נשים בכדורגל עד לאחרונה. סנדל הובילה את מאבקן חסר הפשרות והתקדימי של שחקניות הנבחרת נגד התנאים שהן מקבלות לאורך השנים מההתאחדות, לעומת נבחרת הגברים. סנדל היא גם פסיכולוגית חברתית במרכז אקורד, ארגון הפועל לקידום חברה שוויונית וצודקת יותר לכלל הקבוצות החברתיות בישראל.
"זה כבוד להיות פה עם הנשים המדהימות האלו", היא אומרת ומשתפת בהישג הגדול שלה השנה: "הישג שלנו, לא שלי. החתימה על הסכם שוויוני מול ההתאחדות שמשווה את נבחרת הגברים לנבחרת הנשים ובתקווה שנראה את זה בעוד ענפי ספורט".
לראשונה השנה מופיעה אחת מהנשים הנבחרות בתצלום מהגב. אך למרות שאת פניה אי-אפשר לחשוף, החשיפה שלה עצמה הובילה למהפכה: הילה (שם בדוי), הסוהרת שבזכותה יצאה לאור פרשת הסרסור בסוהרות בכלא גלבוע. "הילה" העידה באומץ על האונס שעברה מידי האסיר הביטחוני מוחמד עטאללה שזכה לתנאים מיטיבים בבית הסוהר בשל המידע המודיעיני שנהג לספר. בעקבות עדותה נחקר קצין המודיעין בכלא ובהמשך פוטר מתפקידו. הפרשה נדונה בכנסת כמה פעמים. כמו כן, מספר סוהרות נוספות התלוננו על הטרדות בבתי הכלא והוקם צוות לבחינת הצבת חיילים בשירות בתי הסוהר. באחרונה הוחלט בהמלצת הצוות כי חיילות וחיילים לא ישובצו עוד בבתי הסוהר. "אני מתרגשת להיות לצד נשים שהן לוחמות, כי ככה גם אני מרגישה. אני נלחמת למען זה שכל מי שהיה קשור לפרשה הזו ייתן את הדין ונלחמת להשמיע את קולן של הנפגעות".
בין הנבחרות גם "היהלום של המדינה", הזמרת והשחקנית אגם בוחבוט, שמדי יום משפיעה באופן ישיר על המוני נערות ונשים ורשמה בשנה החולפת לא מעט הישגים, ובהם חימום הופעתה של להקת "מארון 5" בפארק הירקון ותפקיד ראשי בסדרה "העיר הטובה". בסדרה גילמה בוחבוט נערה דעתנית מרקע סוציו-אקונומי נמוך שחווה אונס קבוצתי. "חשוב לי להעביר מסרים משמעותיים, אם זה נגד בריונות ברשת או למען העצמת נשים. לומר לצעירות שכל אחת יכולה בזכות עצמה”, אומרת בוחבוט.
את יום האישה היא תחגוג עם ה־אישה בחייה – אמא שלה. "אני שולחת לה פרחים. היא הכי משמעותית בחיי ואני לא יודעת איפה הייתי בלעדיה".
האחרונה לפקוד את הסטודיו בשל אילוצי לו"ז היא סא"ל רויטל (אוזן) ברזני, מפקדת גדוד רם 66 במערך ההגנה האווירית, הגדוד שנחשב לשיאן הפלות מטוסי ומסוקי אויב מהקרקע. רויטל היא האישה הראשונה בצה"ל בתפקיד מג"ד הגנה אווירית. בעבר פיקדה על סוללות כיפת ברזל בצוק איתן ועמוד ענן ועמדה בראש טייסת התעופה של מערך הגנה אווירית. "המדד הוא היעדים שהצבתי לעצמי ובכמה מהם הצלחתי לעמוד. שביום האישה נצא כל אחת מחוזקת בזכות וביחס לאן שהיא עצמה שאפה להגיע".
אגם בוחבוט | על הדרך בעולם המוזיקה הגברי
מכתב מעצמי הבוגרת לעצמי הילדה: כשהייתי ילדה, יום האישה היה בשבילי היום שבו חלמתי שכל אחת מאיתנו תזכה להגשים את עצמה, לנצח את העולם הגברי, להרגיש שאנחנו מחוללות שינוי. זה היה אז בגדר חלום בלבד שספק היה אם אי פעם יתגשם.
כשפרצתי כזמרת הייתי ילדה קטנה עם חלומות גדולים, אבל כבר אז הבנתי שלגדול ולהתפתח בעולם המוזיקה שהיה שייך לגברים - זו משימה מורכבת. כבר בתחילת דרכי, לפני עשור, הבנתי שכדי לשבור את תקרת הזכוכית, כדי להיכנס לפלייליסט ולהיות מושמעת בכל תחנת רדיו, אני אצטרך לעבוד מאוד קשה ובעיקר להאמין בעצמי שזה אפשרי.
10 שנים קדימה ואני יכולה להסתכל בגאון על הדרך שעברתי, על השירים שהוצאתי, על האני הפנימי שלי. כמה השתניתי, התעצבתי, התבגרתי והפכתי מילדה לנערה ומנערה לאישה, והכל לעיניהם הבוחנות של כל המדינה. זה לא תמיד היה קל ותמיד היה למישהו משהו לומר, אבל אני לא נתתי לדבר להסיט אותי מהמטרה ולא אפשרתי לקולות הרקע לחדור ולערער. הצבתי לעצמי יעדים וכבשתי אותם, האמנתי בעצמי וביכולות שלי ושרפתי את הבמות הכי גדולות ואת מצעדי הלהיטים והפלייליסטים.
את השורות האלה אני כותבת בעצם לאגם הקטנה שיושבת בחדר ושרה מול המראה, ולכל אחת שיש לה חלום גדול והיא לא יודעת אם ואיך היא תגשים אותו: אני מאמינה בך, אני יודעת שאת יכולה. ואיך אני יודעת? כי חששות וחוסר ביטחון יש לכולן ולכולם, אבל החלום הזה שאת מחזיקה בלב ובראש - זה המשהו המיוחד שלך. אף אחד לא ייקח לך את זה, אל תוותרי, אל תתני לאחרים להוריד אותך, כי אגם של 2023 מקווה שאת גאה בה על הדרך.
אני פונה לכל מי שקוראת את הטור הזה, בכל גיל, מכל מגזר, בכל מצב ואומרת לך - תאמיני בעצמך וביכולות שלך ולכי תכבשי את העולם! אני לא רואה את היום הזה בסימן העצמה, אני רואה אותו בסימן תזכורת לכך שאנחנו טובות, אנחנו מוצלחות ואנחנו יכולות להגיע הכי רחוק שנרצה כי אין שום דבר ואף אחד שיעצרו אותנו. המסר הכי מדויק שאני יכולה להעביר לכל אישה ביום הזה לקוח מתוך מילות השיר שלי "יהלום של המדינה": "את אישה חזקה, עצמאית, אינדיפנדנט בזכותך - על אמת. אל תחכי שיבוא האביר על הסוס הלבן, לא אין לך מחיר, יהלום של המדינה, לא רואה אותו ממטר, קחי נפל לך הכתר".
קארין סנדל | לשעבר קפטנית נבחרת ישראל בכדורגל
המגרש הוא לגמרי שלנו: כשעליתי לכיתה א' גיליתי את האהבה לכדורגל. בכל יום כשהסתיימו הלימודים הייתי חוזרת הביתה ברגל ומדמיינת איך יום אחד אבקיע את שער הניצחון במדי נבחרת ישראל מול עשרות אלפי אוהדים ואוהדות ואניף את גביע העולם.
לצערי, מהר מאוד הבנתי שאני יכולה רק לדמיין והמציאות טפחה על פניי. בניגוד לבנים ששיחקו איתי כל הפסקה, החלומות שלי לא יכולים להתגשם. עדיין לא הייתה ליגה לנשים, לא הייתה נבחרת, ולא הייתה שום מסגרת תחרותית לילדות כמוני. הבנתי שגם אם אהיה יותר טובה מכולם, אשקיע ואעבוד קשה, אני עדיין "בת" וכדורגל זה "משחק של בנים". הטריטוריה הייתה ברורה, המגרש שייך להם.
ידעתי שזה לא נכון וידעתי שאפעל לשנות את זה. על זה יעיד פתק שמצאתי לא מזמן בארגז מאובק בבית הוריי, שכתבתי כשהתמודדתי לתפקיד יו"ר מועצת התלמידים. במצע שלי הבטחתי מוזיקה בהפסקות כי זה מביא קולות, ומיד לאחר מכן "אפתח תחרות כדורגל גם לבנות".
ההמשך ידוע: נפתחה ליגה לנשים ואני הגעתי, בזכות ולא בחסד, להיות קפטנית נבחרת ישראל.
כשטסתי לארה"ב לשחק בליגת המכללות גיליתי שבצד השני של העולם כולם חושבים שכדורגל זה ספורט "נשי". גברים לפוטבול, נשים לכדורגל. שם הבנתי עד כמה סיפור ההבניה החברתית והתרבותית משמעותי. כשחזרתי לארץ בער בי הרצון לוודא שלכל ילדה בישראל תהיה האפשרות לחלום בדיוק את אותם החלומות שהבנים בכיתה שלה חולמים. בקיץ האחרון חברותיי לדשא ואני החלטנו לצאת למאבק נחוש על עתיד הענף והנבחרת, על שוויון בין גברים לנשים, מאבק על מה שמגיע לנו ונמנע מאיתנו כל השנים. זאת לא מלחמה של נשים נגד גברים. זו מלחמה בין אלו המבקשים לשמר את הסדר הקיים, לבין אלו – גברים ונשים כאחד, שמאמינים כי מתן הזדמנויות שוות לכולנו הוא צדק חברתי אמיתי, המקום שראוי כי החברה בישראל תשאף אליו.
ההסכם שנחתם בקיץ מול ההתאחדות, היה צעד ראשון ומשמעותי של כלל השחקניות שרצו להשאיר מקום קצת יותר טוב לכל אלו שיבואו אחרינו. המסר שלנו היה ברור לכל ילדה, נערה, אישה, אתן שוות בין שווים. מגיע לכן יותר!
הדרך לשוויון מגדרי בהכרח עוברת דרך הספורט. ספורט מקנה לעוסקים ולעוסקות בו כישורים, קשרים, בניית אופי, משמעת עצמית, הצבת מטרות, חוסן מנטלי, הישגיות, ללמוד איך להתמודד עם כישלונות – ליפול ולקום כדי לנסות מחדש, עבודת צוות ועוד. כל אלה הם כישורים ותכונות שמנבאים הצלחה גם בשוק העבודה וגם בשדרה המנהיגותית. אבל כש-50% מהאוכלוסייה חוות אפליה, הסללה והדרה, הסיכוי לנצח פוחת וזה עוד לפני שהמרוץ הוזנק.
אני כבר לא אותה ילדה בכיתה א'. למדתי לשנות את המציאות ולא לקבל אותה כגזירת גורל. שאבתי השראה מנשים פורצות דרך, כאלו ששברו תקרות זכוכית וחלקן שילמו מחיר אישי כבד.
שיחקתי במעל 50 מדינות, לקחת אליפויות, הנפתי גביעים ובמונדיאל האחרון פרשנתי את המשחקים. אחרי 20 שנה בתחום שבו הרגשתי שיש מולי קיר בטון, אני זוכה לראות אותו מתפורר. אני מאמינה שלאט-לאט הוא גם יקרוס לגמרי.
7 צפייה בגלריה
"המידע המודיעיני היה חשוב למפקדים יותר מהגוף ומהנשמה שלי". הסוהרת "הילה"
(צילום: דנה קופל)
"הילה" | הסוהרת שהעידה שנאנסה על ידי אסיר ביטחוני
"השנה נבראתי מחדש": חלפה השנה הקשה והחשובה בחיי. אני שלמה, אני חזקה, אני לא מלוכלכת יותר. אני לא אשמה במה שקרה ולא מתביישת יותר. נבראתי מחדש בשנה האחרונה. אלוהים אוהב אותי. אחרי שנים של הסתרה והדחקה, סוף-סוף הנשמה שלי אפשרה למוח לעבד את הזוועות שחוויתי בכלא גלבוע ולספר מה באמת עברתי שם.
הייתי חיילת בת 19. היום אני מודה שהייתי חלשה ובעיקר מפוחדת. מה לי ולמחבלים עם דם על הידיים? איך מתמודדים מולם? האווירה ששררה אז בקרב הפיקוד בכלא הייתה של הפקרות מוחלטת. האסיר מוחמד עטאללה סיפק מידע מודיעיני וקיבל בתמורה אותנו, הסוהרות. במקרה שלי עטאללה הרגיש מספיק חזק ובטוח בעצמו כדי לאנוס אותי.
התביישתי ופחדתי שיאשימו אותי, ולמרות זאת שיתפתי בזמן אמת חיילות ששירתו איתי בזה שעטאללה מטריד אותי. בכיתי, התחננתי בפני המפקדים שלי שיוציאו אותי מהאגף של עטאללה, אבל הם סירבו ואמרו לי שקצין המודיעין ניסים פיניש דרש אותי שם. היום אני מבינה שהמידע המודיעיני מעטאללה היה חשוב להם יותר מהגוף ומהנשמה שלי.
אני עוברת בשנה האחרונה טיפול פסיכולוגי שמסייע לי לעבד את כל מה שחוויתי, לתת שמות, לנסות לרפא את עצמי. היום אני זוכרת הכל ויכולה לתאר את מה שהתרחש בפרטי פרטים. ההדחקה גרמה לראש לשכוח אבל הנפש שלי לא הפסיקה לדמם. לפני שהתלוננתי לראשונה במשטרה, הלכתי לפגוש את הרב שמואל אליהו, סיפרתי לו על מה שעברתי, הוא מכיר אותי, מאמין לי ויודע שאני דוברת אמת, הוא חיזק אותי ואמר לי שאני עושה מצווה עבור כל בנות ישראל.
הימים הללו הם קריטיים. בפרקליטות יכריעו בקרוב האם להגיש כתב אישום נגד עטאללה בגין אונס. אני בטוחה שסיפקתי למשטרה כל שצריך. שיתפתי פעולה בכל דבר. עד כדי כך שהסכמתי לחזור לשחזור האונס בכלא גלבוע. נאלצתי לראות שם את חוקרת המשטרה שוכבת על הרצפה במקומי במקום שבו עטאללה אנס אותי. השחזור היה סיוט. חוויתי נפילה רגשית לאחריו, אבל הסכמתי גם לעימות עם עטאללה.
בימים האחרונים נקראתי לפגישה בפרקליטות מחוז צפון. שם הרגשתי שהם נגדי, שהם לא רואים אותי כפי שאני - נאנסת! לא, לא רציתי שעטאללה יתקרב אליי. כן, כן הייתי מפוחדת וחלשה. אני פונה לפרקליט המדינה עמית איסמן ומבקשת ממנו שייפגש איתי בעצמו רגע לפני שהוא מכריע בפרשה. שיסתכל לי בעיניים ויגיד לי שאין ראיות לכך שעטאללה אנס אותי. הוא יודע שאני דוברת אמת, אני עדיין מאמינה שפרקליט המדינה יהיה זה שיעשה צדק בפרשה.
אסיים ברוח חג פורים. הרב אליהו אמר לי שאני כמו אסתר המלכה, הנאנסת הראשונה שתועדה כמי שחוותה "ניתוק" בזמן שנאנסה. ממש כמוני! אחשוורוש נהג לאנוס אותה והמדרש אומר: "הנשמה הייתה פורחת ממנה". ובסוף, אסתר המלכה עמדה לאחר כל הסבל וצעקה: "זה המן הרשע ‑ תלו אותו". אני כמוה, מישהי שבהתחלה לא ידעה להסביר מה קרה לה, רק ידעה שפגעו בה וחיללו אותה, והיום אני יכולה כמוה לזעוק: "אלו הרעים, תלו אותם". אז לא, אני לא רוצה לתלות אף אחד, אני רק רוצה צדק לי ולסוהרות.
סא"ל רויטל ברזני | מפקדת גדוד 66 בהגנה האווירית
האחריות לשינוי בידינו: שמי רויטל, בת 36, נשואה ואמא לשלושה ילדים – ארבל (4), מאור (2) ותבור (8 חודשים) – ומפקדת גדוד 66 במערך ההגנה האווירית.
התגייסתי בשנת 2004 מתוך רצון לשרת את המדינה ולבצע תפקיד משמעותי. אני זוכרת את הרגע ביום הגיוס שבו הגענו עם האוטובוס לבית הספר להגנה אווירית, מגויסים ומגויסות. פרקנו את הציוד האישי מהאוטובוס – כולם, יחד, שווים.
הרגע הזה הוא הסיפור שאותו אני מספרת בכל פעם שאני נשאלת כיצד אני מרגישה בשירות לצד לוחמים וכיצד הצלחתי למלא תפקיד כאישה שמאיישת אותו לראשונה. במקום שבו תמונת הפתיחה מציבה את כולם זה לצד זה, נושא המגדר אינו מהווה גורם מעכב אלא מדרבן. מבחינתי אין ייחודיות למגדר, המתאימים והטובים ימשיכו.
ובכל זאת, איך מצליחים לבצע תפקידים מרכזיים ומשמעותיים? מציבים אתגרים קטנים, מציינים בקול רם הצלחות ומתחקרים כישלונות, משתפים חברים, מתלבטים עם המעגל הקרוב לנו וזוכרים שתמיד יש פעם ראשונה.
השירות הצבאי שלי לימד אותי שרבות הדרכים לכבוש את היעד. גם אם היום נראה שקיימת רק דרך אחת, זכרו שתמיד יש דרכים נסתרות ואולי בעבודה קשה נסלול אחת כזו שאחריה יצעדו עוד המון גברים ונשים כאחד.
זה הזמן של כל אחד ואחת מאיתנו להסתכל קדימה וגם קצת למעלה, לכוון ולהתחיל ללכת, כל אחד בהתאם ליעד שאותו הוא רוצה לכבוש.
לאחר שנולדו לי ילדים גיליתי עד כמה אני אוהבת את ההורות ואת קווי הדמיון הרבים בין ההורות לבין הפיקוד בצבא. ואיך בכל זאת מצליחים לשלב בין שני הדברים? האיכות קובעת יותר מאשר הזמן שאני מבלה עם המשפחה, ואני יודעת להעריך גם את שעת הבוקר הקצרה עם הילדים. המשפחה התומכת שלי סייעה לי לא מעט. בזכותם אני נמצאת איפה שאני נמצאת היום. גם המשפחה השנייה שלי, מערך ההגנה האווירית, מערך שיודע לשמור על דריכות ומבצעיות שיא ולצד זה לדעת לאפשר זמן משפחה ופיתוח האישי.
חשוב לי להגיד למשרתות ולמשרתים העתידיים, זכרו שתמונת הפתיחה לשוויון מלא תלויה בנו, האחריות לשינוי בידינו. חשוב שנמשיך לקבל את האחר ונשאף להצליח במשימה, יחד.
7 צפייה בגלריה
"שברתי שתיקה, והגיע הזמן שאתם, חבריי מהחברה הערבית, תפתחו את הפה". אמינה אבו סיאם
(צילום: דנה קופל)
אמינה אבו-סיאם | אמא של רבאב שנרצחה
צדק לבתי שאיננה ולבנות שעודן: אני כאן כי אין לי מה להפסיד. הבת שלי, רבאב, נרצחה באכזריות שאין כמותה מול העיניים שלי, מול העיניים של הבת הקטנה שלה. מאז, כל החיים שלי סביב זה ואני לא מתכוונת לוותר.
איימו על חיי, וגם שאלו אותי למה אני מדברת, מדוע לא שומרת על פרופיל נמוך. אני אגיד לכם למה. כי אין לי מה להפסיד, אני חייבת את זה לרבאב. מגיע לבתי צדק. אני לא רואה את עצמי כפורצת דרך בחברה הערבית. בעיניים שלי, אני פשוט אמא וסבתא שתעשה הכל כדי לשמור על הנכדות שלה, שתעשה הכל כדי לשמור על המשפחה שלה.
את רבאב לא הצלחתי להציל. זה היה גדול עליי להילחם מול הרוצח. אבל על צדק עבור רבאב לא אוותר לעולם. רוצחיה ומשתפי הפעולה, כך אני בטוחה, גם אם מערכות האכיפה והמשפט לא יעשו איתם צדק, אלוהים יעשה איתם צדק. אני מאמינה באלוהים, אבל יש לי מלחמות גדולות מול גופים שגדולים ממני ואני נלחמת בהן לבד. יש בי כוחות גדולים ויש קרבות שבהם כבר הפסדתי, אבל את המלחמה הגדולה עוד אנצח – כי אלוהים והצדק איתי.
אני שברתי את קשר השתיקה והגיע הזמן שאתם, חבריי מהחברה הערבית, תפתחו את הפה. השכן שראה, האמא ששמעה, הילד שהבחין ברכב של הרוצחים. כולכם. אלה שיודעים וממלאים את הפה במים. לנקום במי שרוצח לא יעזור, זה נקמה על נקמה, דם על דם, רצח ועוד רצח. תתמקדו בלהגיד את האמת. תוקיעו ותגרשו מאיתנו את הרוצחים, אל תתנו להם את הכבוד שלא מגיע להם, תגרשו אותם מהמכולת השכונתית, מוכר המאפייה, שיפסיק למכור להם לחם והשכנים של הרוצחים, תפסיקו להתנהג כאילו לא קרה כלום.
אין סיבה מוצדקת לרצח של רבאב, עד היום אף אחד לא בא ואמר לי שהיא אשמה במשהו, שעשתה משהו למישהו. כל כדור שנורה והרג את הבת שלי נתן לי את הכוח והאומץ להילחם. כל כדור שחדר לגופה העצים בי את הכוחות להגיד את האמת ולא לשתוק. אני יודעת מי רצח אותה ואני לא יכולה שלא להגיד מי זה. הוא רצח את הבת שלי, אבל יש צו איסור פרסום על שמו ותמונתו. העיניים הפתוחות שלה תוך כדי שהיא גוססת אמרו לי את הכל. אני ראיתי את האקדח מטווח אפס. כדור אחר כדור חדרו לראשה של הבת שלי.
זה בסדר לפחד, לא צריך להיות גיבור מול האקדח, אבל אסור לשתוק. מאז הרצח של רבאב נרצחו בחברה הערבית עוד ועוד נשים. השכול ממלא עוד ועוד בתים. וכמה עוד נמשיך לספור?
ועוד מילה למי שחיה בפחד: תצילי את עצמך כל עוד את יכולה. אל תתעלמי מנורות האזהרה – האלימות הפיזית, המילולית והרגשית. אמהות, אבות וכל מי שקורא את המילים הללו – אני את רבאב איבדתי, אל תאבדו את הבנות שלכם.
