הכפר הבדואי ערב אל-עראמשה שבגליל המערבי, שצמוד לגבול לבנון, הוא אחד היישובים המטווחים ביותר במלחמת "חרבות ברזל". קרוב ל-500 מתושבי הכפר עדיין מפונים ונמצאים בבתי מלון בנצרת, אך אחרים החליטו לחזור לבתיהם לאחרונה - ויש גם כאלו שלא הסכימו להתפנות מלכתחילה. לכולם דבר משותף אחד: הם מרגישים שהופקרו על ידי הגופים האחראים ושהם נמצאים במצב קשה.
"אנחנו תושבי ערב אל-עראמשה מתגוררים בנקודה 0 מהגבול", אמר תושב המקום אדיב מזעל. "פינו אותנו לבית מלון בנצרת לאור הסכנה שנשקפת לחיינו. בהתחלה היו לנו המון אתגרים בחינוך, ברווחה והכול. לאט לאט הצלחנו להקים בתי ספר וגנים בתוך בית המלון והיום תלמידי חטיבת ביניים ועליונה לומדים ביישוב א-שייח דנון. הם יוצאים באוטובוסים ממלון גולדן קראון וחוזרים לאותו מקום. בנוסף, תלמידי היסודי לומדים בכפר שיבלי שליד נצרת".
לדברי מזעל, "כמובן שיש אתגר כלכלי. המפונים עד היום לא קיבלו שום מענקים חוץ ממענק התארגנות של 1,000 שקל עבור רווק ו-5,000 עבור משפחה. במקביל, כל מי שנשאר בכפר מקבל מענקים מאוד גבוהים למרות שהם לא התפנו. לדעתי המענק אמור להינתן למי שעזב את הכפר, אבל הם ממשיכים לשלם לאלה שנשארו בכפר ואנחנו שנמצאים בבית מלון קיבלנו מענק אחד. צריך לתת לאלו שפונו לבית מלון מענק, במיוחד כשעכשיו האריכו לנו את תקופת הפינוי עד ל-29 בפברואר. כמובן שזה יכול להימשך עד אפריל לפי מה שהבנתי מגורמים".
אדיב מזעל מספר על מצב תושבי הכפר מפרוץ המלחמה
הוא הוסיף: "לאחרונה אנחנו מזהים חזרה לכפר, יש אנשים שהתייאשו ואחרים שחזרו בגלל המענקים. היום יש במלון הגולדן קראון בערך 420 אנשים, ובהתחלה היו 745. במלון הגליל נמצאים 40 איש מתוך 160 שהיו בהתחלה. אנחנו לא מצליחים לבלום את ההחלטות האלו למרות שדיברנו עם כל הרשויות ועדיין אין פתרון מעשי. אנשים ממשיכים לחזור לכפר למרות שזה מסכן אותם וההסלמה בעיצומה".
"לאחרונה גם צץ דבר מאוד חמור, כשהמשטרה המליצה בעיצומה של המלחמה לבטל את הגדרת הכפר כיישוב זכאי לענייני כלי נשק פרטי", המשיך מזעל. "הרבה חיילים משוחררים ואזרחים נורמטיבים קיבלו דחייה למרות שכל השכנים שלנו בקיבוצים - בשתולה בראש הנקרה, בשומר ובזרעית - עדיין זכאים. אם אתה נכנס למחשבון הזכאות לנשק לכלי ירייה פרטי לקו עימות, כל היישובים זכאים, אבל אם נרשום את היישוב שלנו הוא לא זכאי. ההמלצה הזו התקבלה במשטרה ובמשרד לביטחון לאומי ומומשה מ-15 בדצמבר.
"הם הורידו את ערב אל-עראמשה ממחשבון הזכאות למרות שאנחנו צמודים לגבול וחס וחלילה אם יקרה אירוע או משהו חמור - אין לנו איך להגן על עצמנו. זו החלטה שהתקבלה לדעתי בצורה מפלה וגזענית על ידי השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר או על ידי המשטרה, שהשר ממונה עליה. פנינו למבקר המדינה וללשכת השר לביטחון לאומי ואם הנושא לא יטופל - אז ברצוננו גם לפנות לבג"ץ".
באדי מחאמיד, בעל אטליז בכפר, סיפר: "יש לי גם עדר פרות שנמצא בקיבוץ מצובה לידנו. מתחילת המלחמה, מאז שהתפנינו, אני לא מצליח להגיע לפרות שלי. יש שם כוחות צבא. חלק מהפרות התפזרו ואני לא מוצא אותן. גם כשאני רוצה לחפש אי-אפשר כי זה שטח שבכל יום משוגרים אליו טילים ורקטות, ואני לא יכול לקחת סיכון".
לדבריו, "כמובן האטליז שלי סגור כבר מ-16 באוקטובר, יש לי אתגר כלכלי. עד עכשיו המדינה לא שילמה מקדמות לעסקים. אני עדיין מחכה והמינוס רק עולה. גם לא קיבלנו שום מענקים ואין עבודה, המצב קשה. אני עצמאי וגם לא יכול לצאת לחל"ת. עכשיו האריכו לנו להישאר בבתי מלון עד ל-29 בפברואר, שזה גם מקשה. כל הזמן אנחנו ממתינים שמשרד האוצר יאשר את המקדמות של העצמאים כדי שנוכל להתקיים לפחות. אני מקווה שהמלחמה תיגמר כמה שיותר מהר וייתנו פיצוי למעסיקים כמו שמגיע להם".
6 צפייה בגלריה
בן גביר. "הורדת הזכאות שלנו לנשק היא החלטה שהתקבלה בצורה מפלה וגזענית על ידי השר לביטחון לאומי"
(צילום: אלכס קולומויסקי )
עזמי עלי, מהנדס תוכנה בחברת הייטק ביקנעם, אמר: "היו לי המון תוכניות לכפר שלי, לצעירים במיוחד ולדור הבא, אבל בגלל המלחמה הכול נעצר והתפנינו ב-16 לאוקטובר. אנחנו נמצאים יותר מחודשיים בבתי מלון מרוחקים מהבתים והמציאות שחיינו בה עד אז. הכול השתנה ביום אחד, אין תכנון לעתיד והכול מורגש באוויר. כל הפעילויות החברתיות הצטמצמו ומתחילים פרק שלא היה בחשבון. מקווים לימים שקטים יותר".
למרות המתיחות, הלחימה ואיומי הטילים, יש גם כאלה שהעדיפו לחזור לבתיהם בכפר. "אני, אשתי ושלושת ילדיי חזרנו ליישוב כי נמאס לנו להישאר בבית מלון ורחוקים", סיפר אחד מהם. "שם לא מקבלים את השירותים הטובים וקשה להתמודד בחיים. אנחנו יודעים שזה מסוכן אבל מעדיפים להיות בבתינו ולא לחיות בצורה קשה. אני מקווה שהמלחמה הזו תסתיים וכולם יחזרו לשגרת החיים ללא כל סכנה".
תושב אחר אמר: "היינו בבית מלון וחזרנו לבית כי הרגשנו אווירה לא נוחה שלא התרגלנו עליה. יש ימים שאנחנו יוצאים מהבית והולכים לישון אצל קרובי משפחה ביישוב אחר וחוזרים חזרה לבית. הילדים בהרגשה לא טובה ובמצב נפשי לא פשוט. אני חייב לספק להם את מה שהם רוצים תוך שמירה על חייהם".
