לפני כמה שנים פרסמתי ספר בשם "21 מחשבות על המאה ה-21", והקדשתי פרק אחד לעתיד המלחמה. נתתי לו את הכותרת "לעולם אל תמעיטו בערכה של הטיפשות האנושית". הפרק טען ששני העשורים הראשונים של המאה ה-21 היו התקופה השלווה ביותר בהיסטוריה האנושית, ושמלחמות מאבדות את ההיגיון הכלכלי והגיאופוליטי שלהן, אבל שעובדות אלו לא מהוות ערובה לשלום, שכן בני אדם נוטים לפעמים להרס עצמי. ההיגיון האנושי לא מסוגל להכיל את המורכבות של העולם, ולכן גם מנהיגים רציונליים עושים לא פעם דברים מטופשים.
למרות המחשבות הללו, הייתי המום כשוולדימיר פוטין ניסה לכבוש את אוקראינה בפברואר 2022. להתקפה הזו היו השלכות כל כך הרסניות גם על רוסיה עצמה וגם על כלל המין האנושי, שזה היה נראה צעד לא סביר אפילו לאדם בעל לב קר ושיגעון גדלות מפותח. ובכל זאת, הרודן הרוסי בחר לשים קץ לעידן השָׁלו ביותר בהיסטוריה ולדחוף את האנושות כולה לעבר עידן חדש של מלחמה, שעלול להיות גרוע יותר מכל מה שראינו בעבר. אדרבה, עידן המלחמה החדש מסכן את עצם הישרדותו של המין האנושי.
זוהי טרגדיה נוראית, בפרט כי העשורים האחרונים הדגימו שמלחמה איננה אסון טבע בלתי נמנע; מלחמה היא תמיד בחירה אנושית, ואנשים בהחלט יכולים לעשות בחירות טובות. מאז 1945 לא היה ולו מקרה אחד של מלחמה בין מעצמות גדולות, או מקרה אחד שבו מדינה בעלת הכרה בינלאומית רחבה נמחקה מהמפה על ידי פלישה זרה. סכסוכים מקומיים מוגבלים נותרו נפוצים למדי – אני חי בישראל, אז אני לא זקוק לתזכורת בנושא. אבל למרות האיום הערבי על ישראל ולמרות הכיבוש הישראלי של יהודה ושומרון, מאז 1945 רק מדינות מעטות ניסו להרחיב את גבולותיהן באופן אלים. זו הסיבה שהכיבוש מושך אליו כל כך הרבה תשומת לב וביקורת. מה שהיה הנורמה במשך אלפי שנים הפך להיות מוקצה מחמת מיאוס.
אפילו כשלוקחים בחשבון מלחמות אזרחים, מרידות וטרור, בעשורים האחרונים מלחמות הרגו הרבה פחות אנשים מאשר התאבדות, תאונות דרכים או סוכר. ב-2019 בערך 70 אלף בני אדם נהרגו בסכסוכים מזוינים או כתוצאה מאלימות משטרתית, בערך 700 אלף בני אדם התאבדו, כ-1.3 מיליון מתו בתאונות דרכים וכ-1.5 מיליון מתו מסוכרת
אבל השלום לא היה רק עניין של מספרים. אולי השינוי החשוב ביותר בעשורים האחרונים היה פסיכולוגי. במשך אלפי שנים, כשאנשים אמרו שיש שלום הם התכוונו ש"כרגע אין מלחמה". למשל, בין שלוש המלחמות הפוניות שרומא וקרתגו נלחמו זו בזו, היו כמה עשורים של שלום, אבל כל רומאי וכל קרתגני ידעו שהשלום הזה עשוי היה להתנפץ בכל רגע. הפוליטיקה, הכלכלה והתרבות עוצבו על ידי ציפיות למלחמה הממשמשת ובאה.
בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, משמעות המונח "שלום" השתנתה. בעוד שמשמעותו של השלום הישן הייתה ש"כרגע אין מלחמה", הופיע סוג חדש של שלום, שמשמעותו "מלחמה היא לגמרי בלתי סבירה". באזורים רבים של העולם (אם כי לא בכולם), מדינות הפסיקו לפחד שהשכנים עלולים לפלוש בכל רגע ולחסל אותן. תוניסיה לא חיה בפחד מפלישה איטלקית, קוסטה-ריקה לא חששה שצבא ניקרגואה עלול לשעוט לעבר הבירה סן-חוזה, ותושבי סמואה לא חיו בחרדה שצי המלחמה של פיג'י עלול להופיע בכל רגע מעבר לאופק. איך אפשר לדעת שמדינות לא פחדו מהדברים האלה? פשוט צריך להסתכל בתקציבים שלהן.
עד לאחרונה, הצבא היה הסעיף המשמעותי ביותר בתקציב של כל אימפריה, סולטנות, ממלכה או רפובליקה. ממשלות הוציאו מעט מאוד על בריאות וחינוך, כי רוב המשאבים שלהן הלכו לשלם משכורות לחיילים, להקים חומות ולבנות ספינות מלחמה. האימפריה הרומית הוציאה בערך 50%-75% מתקציבה על הצבא: באימפריית סונג במאה ה-11 זה היה 80%; ובאימפריה העות'מאנית במאה ה-17 ‑ 60%. בין 1685 ל-1813 החלק שהוקדש לביטחון בתקציב הבריטי אף פעם לא נפל מ-55% והיה בממוצע 75%. בסכסוכים הגדולים של המאה ה-20, גם דמוקרטיות וגם רודנויות שקעו בחובות כבדים כדי לממן מכונות ירייה, טנקים וצוללות. זה הדבר ההגיוני לעשות כשאנו חוששים שהשכנים עלולים לפלוש אלינו, לבזוז את הערים שלנו, לשעבד את העם שלנו ולספח את האדמה שלנו.
תקציבי מדינות בעידן השלום החדש הם חומר קריאה הרבה יותר אופטימי מכל מניפסט פציפיסטי שאי פעם נכתב. בראשית המאה ה-21, ההוצאה הממשלתית הממוצעת ברחבי העולם על ביטחון הייתה רק כ-6.5% מהתקציב. אפילו ארצות-הברית הוציאה רק 11% מתקציבה על ביטחון כדי לשמר את מעמדה ההגמוני. מכיוון שאנשים לא חיו יותר באימה מפלישה חיצונית, ממשלות יכלו להשקיע הרבה יותר כסף בבריאות, רווחה וחינוך מאשר בצבא. לדוגמה, ההוצאה הממוצעת על בריאות הייתה 10.5% מהתקציב הממשלתי, או פי 1.6 מאשר על ביטחון. עבור אנשים רבים כיום, העובדה שתקציב הבריאות גדול יותר מתקציב הביטחון ברורה מאליה. אבל אם ניקח את השלום החדש כמובן מאליו ולכן נפסיק לטפח אותו, נאבד אותו במהירות.
השלום החדש היה תוצאה של שלושה גורמים עיקריים. ראשית, שינויים טכנולוגיים, ומעל לכל פיתוחו של הנשק הגרעיני, העלו מאוד את מחיר המלחמה. פצצת האטום הפכה כל מלחמה בין מעצמות לאקט מטורף של התאבדות קולקטיבית, ולכן מעצמות הפסיקו להילחם ישירות זו בזו מאז הירושימה ונגסאקי.
שנית, שינויים כלכליים הקטינו מאוד את רווחיות המלחמה. בעבר, המשאבים הכלכליים העיקריים היו נכסים חומריים שאפשר היה לכבוש בכוח הזרוע. כשרומא הביסה את קרתגו במלחמות הפוניות, רומא התעשרה מזה שהיא בזזה את קרתגו, מכרה את תושביה לעבדות והשתלטה על מכרות הכסף של ספרד ושדות החיטה של צפון אפריקה. אבל בעשורים האחרונים ידע מדעי, טכני וארגוני הפך במקומות רבים למשאב הכלכלי החשוב ביותר. בעמק הסיליקון אין מכרות סיליקון – עסקים השווים טריליונים, כמו מיקרוסופט וגוגל, בנויים על מה שנמצא במוח של המהנדסות והיזמים, ולא על מה שנמצא באדמה מתחת לרגליים שלהם. ובעוד שקל להשתלט בכוח על מכרות כסף, אי-אפשר לרכוש ידע בצורה הזו. המציאות הכלכלית הזו הביאה לירידה חדה ברווחיות של כיבושים.
אף שמלחמות על משאבים חומריים המשיכו לאפיין אזורים מסוימים בעולם – כגון המזרח התיכון – הניסים הכלכליים הגדולים של התקופה שאחרי 1945 הושגו בלי שום ניצחונות וכיבושים. במלחמת העולם השנייה הצבאות של גרמניה, יפן ואיטליה הוכו ונכנעו ללא תנאי והטריטוריות שלהן הצטמצמו מאוד. אבל אחרי שהמלחמה הסתיימה, המדינות שהפסידו צבאית פרחו מבחינה כלכלית. הנס הכלכלי הסיני הושג מבלי שסין השתתפה באיזושהי מלחמה משמעותית מאז 1979.
בזמן שכתבתי את השורות הללו בראשית נובמבר, חיילים רוסים בזזו את העיר האוקראינית חרסון ושלחו בחזרה לרוסיה משאיות מלאות שטיחים וטוסטרים שהם גנבו מבתים אוקראיניים. זה לא יעשיר את רוסיה ולא יפצה את הרוסים על העלויות הכלכליות של המלחמה, אבל כפי שהפלישה של פוטין מוכיחה, שינויים טכנולוגיים וכלכליים לבדם לא הספיקו כדי ליצור את השלום החדש. יש מנהיגים כל כך תאבי כוח וכל כך חסרי אחריות, שהם עלולים להתחיל מלחמה אפילו אם היא הרסנית לכלכלה שלהם ודוחפת את כל האנושות אל עבר שואה גרעינית. לכן עמוד התווך החיוני השלישי של השלום החדש היה תרבותי ומוסדי.
חברות אנושיות נשלטו במשך אלפי שנים על ידי תרבויות מיליטריסטיות שראו במלחמה משהו בלתי נמנע, אפילו מבורך. האליטות ברומא ובקרתגו, למשל, האמינו שתהילה צבאית היא ההישג הנפלא ביותר בחיים והדרך האידיאלית להשיג כסף, כוח וכבוד. אמנים כגון ורגיליוס והורטיוס הסכימו עם זה והקדישו את כישרונותיהם כדי לשיר שירי הלל למצביאים, לפאר קרבות עקובים מדם ולהנציח את שמם של כובשים ברוטליים. לעומת זאת, בתקופת השלום החדש, אמנים השתמשו בכישרון שלהם כדי לחשוף את זוועות המלחמה, ואילו פוליטיקאים ביקשו להשאיר את חותמם על ההיסטוריה על ידי רפורמות במערכת הבריאות ‑ ולא על ידי בזיזת ערים זרות. מנהיגים בכל העולם, שחששו ממלחמה גרעינית, הבינו את השינויים בכלכלה והפנימו את התרבות האנטי-מלחמתית החדשה, בנו יחד סדר עולמי חסר תקדים שריסן מלחמות ועודד מדינות לפתח את עצמן בדרכי שלום.
הסדר העולמי הזה התבסס על רעיונות ליברליים, ובפרט זה שלכל בני האדם מגיעות אותן חירויות בסיסיות; שאף קבוצה אנושית אינה עליונה מטבעה על כל האחרות; שכל בני האדם חולקים חוויות, ערכים ואינטרסים משותפים. הרעיונות הליברליים הללו עודדו מנהיגים להימנע ממלחמה ולעבוד יחד כדי להגן על הערכים והאינטרסים המשותפים לכולם. הסדר העולמי הליברלי קישר בין האמונה בערכים אוניברסליים לבין קיומם של מוסדות בינלאומיים ששמרו על השלום.
הסדר העולמי הזה היה, כמובן, רחוק מלהיות מושלם, אבל בכל זאת שיפר את חייהם של בני אדם לא רק במרכזי הכוח הישנים בבריטניה ובארה"ב, אלא גם באזורים רבים אחרים של העולם, מהודו עד ברזיל ומפולין עד סין. מדינות בכל היבשות נהנו מהעלייה בסחר העולמי ובהשקעות, וכמעט כל המדינות נהנו מדיבידנד השלום. לא רק דנמרק וקנדה יכלו להפנות משאבים מייצור טנקים לבניית בתי ספר – כך עשו גם ניגריה ואינדונזיה.
נכון, אפשר למלא כרכים שלמים בהסברים על הפגמים של הסדר העולמי הליברלי ועל הפשעים של אלה שבנו אותו. אבל מי שאוהבים לתקוף את הסדר הזה צריכים לענות על שאלה פשוטה אחת: בבקשה ציינו את העשור שבו הייתה האנושות במצב טוב יותר מאשר בעשור השני של המאה ה-21. איזה עשור הוא תור הזהב שלכם? האם אתם חושבים על העשור השני של המאה ה-20, עם מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הבולשביקית, ההפרדה הגזעית בארה"ב ושלטונן האכזרי של האימפריות האירופיות באסיה ובאפריקה? אולי אתם מתכוונים לעשור השני של המאה ה-19, כשהמלחמות הנפוליאוניות הגיעו לשיאן, איכרים רוסים וסינים נוצלו על ידי אדוניהם האריסטוקרטים, חברת הודו המזרחית הבריטית השלימה את כיבוש הודו והעבדות עדיין הייתה חוקית בארה"ב, בברזיל וברוב העולם? ואולי אתם חולמים על העשור השני של המאה ה-18, כשהעולם סבל ממלחמת הירושה הספרדית, מהמלחמה הצפונית הגדולה, ממלחמות הירושה המונגוליות בהודו, וכששליש מכל הילדים בעולם מתו מרעב וממחלות בטרם הגיעם לבגרות?
השלום החדש לא נוצר על ידי נס משמיים. הוא הושג על ידי בני אדם שעשו בחירות טובות יותר ובנו סדר עולמי מתפקד. לרוע המזל, יותר מדי אנשים לקחו את ההישג הזה כמובן מאליו. אולי הם הניחו שהשלום החדש נתמך בעיקר על ידי גורמים טכנולוגיים וכלכליים, ושהוא ישרוד אפילו בלי עמוד התווך השלישי שלו ‑ הסדר העולמי הליברלי. כתוצאה מכך הסדר הזה הוזנח ‑ ואז הותקף.
ההתקפה התחילה עם משטרים כגון אלו של איראן ורוסיה, אבל בזה לא היה די כדי לקעקע את השלום החדש. מה שבאמת עירער את הסדר העולמי היה שגם המדינות שהרוויחו ממנו הכי הרבה (כולל הודו, ברזיל, סין ופולין), וגם המדינות שבנו אותו מלכתחילה (בראש ובראשונה בריטניה וארה"ב), הפנו לו עורף. הברקזיט ובחירתו לנשיאות של דונלד טראמפ ב-2016 סימלו את המפנה הזה.
מי שביקשו לפרק את הסדר העולמי הליברלי ברובם לא קיוו למלחמה; הם רק רצו לקדם את מה שנראה היה להם כאינטרסים של המדינה שלהם. לרוע המזל לא היה להם שום חזון חלופי לאיך העולם כולו יתנהל. בפרט, הם תקפו את האמונה בערכים אוניברסליים ובמוסדות בינלאומיים, בלי להסביר מה יבוא במקומם. הם טענו שכל מדינה צריכה להגן על המסורות הקדושות שלה ולפתח את הזהות הייחודית שלה. זה מאוד הגיוני. אבל איך כל המדינות השונות יסתדרו זו עם זו בהיעדר ערכים אוניברסליים ומוסדות בינלאומיים? מתנגדי הסדר העולמי לא נתנו שום תשובה ברורה לשאלה הזו. הם חשבו שאיכשהו 200 המדינות של העולם יצליחו לחיות בשלום זו עם זו, והעולם יהפוך לרשת של מבצרים מבודדים אך ידידותיים.
הבעיה היא שמבצרים בדרך כלל אינם ידידותיים. כל מבצר לאומי בדרך כלל רוצה קצת יותר אדמה, ביטחון ושגשוג לעצמו על חשבון השכנים. ובלי עזרה מערכים אוניברסליים ומוסדות בינלאומיים, מבצרים יריבים לא יכולים להסכים על חוקים משותפים. מודל המבצרים הידידותיים היה מתכון לאסון.
והאסון הגיע. מגפת הקורונה הדגימה שבהיעדר שיתוף פעולה בינלאומי, האנושות לא יכולה להגן על עצמה מפני איומים קיומיים כמו וירוסים. כשפוטין ראה איך המגפה קעקעה עוד יותר את הסולידריות הבינלאומית, הוא הסיק שהגיע הזמן לחסל סופית את הסדר העולמי ולשבור את הטאבו הגדול ביותר של עידן השלום החדש. פוטין חשב שאם הוא יכבוש את אוקראינה ויספח אותה לרוסיה, אי אלו מדינות יצקצקו בלשונן ויגנו אותו – אבל אף אחד לא ינקוט נגדו שום פעולה.
יש הטוענים שפוטין נדחף כנגד רצונו לפלוש לאוקראינה כדי להקדים מתקפה מערבית. זו תעמולה מגוחכת. דיבורים ערטילאיים על "איום מערבי" אינם הצדקה להרוס מדינה שלמה, לבזוז את הערים שלה, לאנוס ולענות את האזרחים שלה ולהמיט סבל בל יתואר על עשרות מיליוני גברים, נשים וילדים. כל מי שמאמינים שלפוטין לא הייתה שום ברירה אחרת צריכים לנקוב בשם המדינה שלדעתם עמדה לפלוש לרוסיה ב-2022. האם אתם חושבים שהצבא הגרמני התאסף כדי לחצות את הגבול? האם אתם מדמיינים שנפוליאון התעורר מקברו והוביל שוב את הצבא הצרפתי לעבר מוסקבה, ופוטין פשוט היה חייב לפלוש כדי לעצור את הצרפתים? זִכרו שפוטין בעצם פלש לאוקראינה כבר ב-2014, לא ב-2022.
פוטין הכין את הפלישה שלו לאורך זמן רב. הוא אף פעם לא השלים עם קריסת האימפריה הרוסית ואף פעם לא סבר שאוקראינה, גיאורגיה או יתר המדינות של ברית-המועצות לשעבר הן אומות עצמאיות. בעוד שממשלות בעולם הוציאו בממוצע כ-6.5% מהתקציב על הכוחות המזוינים שלהן, ברוסיה ההוצאה הייתה גבוהה בהרבה. אנחנו לא יודעים כמה בדיוק, כי זה סוד, אבל ההערכות מדברות על משהו בסביבות 20% מהתקציב, ואולי אף למעלה מ-30%.
אם ההימור של פוטין יצליח, התוצאה תהיה קריסתם הסופית של הסדר העולמי ושל השלום החדש. רודנים בכל העולם ילמדו שאפשר שוב לצאת למלחמות כיבוש, וגם דמוקרטיות יעברו תהליך של מיליטריזציה כדי להגן על עצמן. כבר ראינו שהתוקפנות הרוסית גרמה למדינות כגון גרמניה להגדיל מאוד את תקציב הביטחון שלהן, ולמדינות כגון שוודיה להנהיג מחדש גיוס חובה. הכסף שצריך ללכת למורים, לאחים ולעובדים סוציאליים ילך במקום זה לטנקים, לטילים ולסייבר. בגיל 18, אנשים צעירים בכל העולם יצטרכו להתגייס לצבא. העולם כולו ייראה כמו רוסיה – מדינה עם צבא מנופח ובתי חולים מתפוררים. התוצאה תהיה עידן חדש של מלחמה, עוני ומחלות.
זו הסיבה שההתקפה הרוסית על אוקראינה היא נקודת מפנה בהיסטוריה של האנושות, ושעיני כל העולם מתמקדות כרגע באוקראינה. זה כמו להיות בבית ספר כשבריון תוקף ילד קטן. כל שאר הילדים מתאספים במעגל, מתבוננים לראות מה יקרה. אם הבריון ישיג את מבוקשו, כל ילד בבית הספר יידע שזו הנורמה החדשה. בריונים יכולים להרביץ מכות בלי חשש, ומי שרוצים להגן על עצמם צריכים להתחיל לנפח שרירים. מצד שני, אם הבריון ייעצר וייענש, מה שהוא עשה לא ישבור את הנורמה, אלא דווקא יחזק אותה. כל מי שהיה זקוק לתזכורת ידע שאי-אפשר להתנהג ככה.
איזה משני התסריטים יתממש? למרבה המזל, למרות כל ההכנות הצבאיות שלו, פוטין לא היה מוכן לדבר קריטי אחד – לאומץ של העם האוקראיני. הבריון בחר להיטפל לילד הלא-נכון. האוקראינים לא רק הצליחו לעצור את המכבש הרוסי, אלא דחפו את הרוסים לאחור בשורה של ניצחונות בקייב, בחרקיב ובחרסון. אלא שפוטין עד כה מסרב להכיר בטעות שלו, והוא מגיב לתבוסה בברוטליות הולכת וגוברת. אחרי שגילה שהצבא שלו לא מסוגל לגבור על החיילים האוקראינים בחזית, פוטין עכשיו מנסה להקפיא למוות את האזרחים האוקראינים בעורף. גורל המלחמה הזו עדיין מוטל על הכף, כמו גם גורל השלום החדש.
ההיסטוריה לעולם אינה דטרמיניסטית. לאחר תום המלחמה הקרה אנשים רבים חשבו שהשלום בלתי נמנע, ושגם אם יזניחו את הסדר העולמי ימשיך להיות שלום. לאחר שרוסיה פלשה לאוקראינה, יש כאלה שקפצו לקיצוניות השנייה; הם טענו שהשלום תמיד היה רק אשליה, שהמלחמה היא כוח טבע בלתי נשלט ושהבחירה היחידה של בני אדם היא האם הם רוצים להיות טורפים או נטרפים.
פרופ' יובל נח הרריצילום: גבריאל בהרליהשתי העמדות שגויות. מלחמה ושלום הם בחירות, לא גורל. מלחמות נעשות בידי אנשים, לא בידי חוקי הטבע. ובדיוק כפי שאנשים יכולים לעשות מלחמה, הם יכולים לעשות שלום. אבל לעשות שלום זו לא בחירה חד-פעמית. זהו מאמץ ארוך טווח להגן על נורמות וערכים אוניברסליים ולבנות מוסדות של שיתוף פעולה בינלאומי.
לבנות מחדש את הסדר העולמי אין פירושו לחזור למערכת שהתפוררה בשנים האחרונות. סדר עולמי חדש וטוב יותר ייתן תפקידים חשובים יותר לכוחות לא מערביים שמוכנים להיות חלק ממנו. הוא גם יצטרך לתת הכרה ברורה יותר לחשיבות הנאמנויות הלאומיות. הסדר העולמי התפורר בראש ובראשונה בגלל התקפה של כוחות פופוליסטיים שטענו שנאמנות לאומית סותרת שיתוף פעולה גלובלי. פוליטיקאים פופוליסטיים הטיפו לאנשים שאם אנחנו נאמנים למדינה שלנו, אנחנו חייבים להתנגד למוסדות בינלאומיים ולשיתוף פעולה גלובלי. אבל אין שום סתירה בין לאומיות לגלובליזם, כי לאומיות איננה שנאת זרים. לאומיות פירושה לאהוב את האנשים האחרים במדינה שלנו. ובמאה ה-21, מי שרוצים להגן על המדינה שלהם מפני מלחמות, מגפות ואסונות אקולוגיים, חייבים לשתף פעולה עם זרים.
- פרופ' יובל נח הררי הוא מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ומחבר רבי-המכר "קיצור תולדות האנושות", "ההיסטוריה של המחר", "21 מחשבות על המאה ה-21", "תולדות האנושות: היסטוריה מאוירת", וספר הילדים "היצורים שלא עוצרים"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
