נתחיל מהסוף: הנשיאה היוצאת של אוניברסיטת הרווארד, ד"ר קלודין גיי, רלוונטית כשלג דאשתקד. מי שהייתה ברווז צולע מהרגע שגמגמה בשימוע של ועדת החינוך של הקונגרס כשנשאלה על מדיניות המוסד ביחס לקריאות להשמדת יהודים (ולא הצליחה לספק את התשובה הקבילה היחידה - "אנחנו נגד") נכנסה לוורטיגו שכלל נטישת תורמים, ירידה בהגשות לאוניברסיטה וכמובן חשיפת ההעתקות שביצעה בעבודת הדוקטורט שלה. ימיה בהנהגת האוניברסיטה היוקרתית בעולם היו ספורים.
אבל כאמור, היא לא מעניינת. מה שמעניין וחשוב זו התופעה שנחשפה בעקבות העדות שלה ושל עמיתותיה מ-MIT ו-UPenn, והיא הסובלנות המוגזמת כלפי קריאות נגד ישראל ונגד יהודים בחלק ממעוזי האליטה הפרוגרסיבית האמריקנית. ברור לחלוטין שהסובלנות הזו, לכאורה תחת מחויבות דתית בעוצמתה לחופש הביטוי, לא הייתה מיושמת אילו בהרווארד היו הפגנות שקוראות להשיב את העבדות או שארגוני סטודנטים ב-UPenn היו מוציאים מכתבים שדורשים להגדיר מחדש הומוסקסואליות כמחלת נפש. אבל על פי שיח הפריווילגיות, היהודים בארה"ב (ובהשלכה - מדינת ישראל) נתפסים כלבנים עשירים ולכן חלק מההגמוניה, ולא כמיעוט מובחן שסובל מגזענות ומרדיפה, הן במדינתו הריבונית והן בתפוצות. ואם היהודים הם חלק מההגמוניה, הרי שניתן להחיל עליהם סטנדרט מוסרי גבוה יותר, ומשהם לא עומדים בו - ניתן גם להעלים עין או אף לעודד קריאות להענישם.
ובכל זאת, האירוע של ד"ר גיי צריך לשמש תמרור אזהרה לכולנו. ראשית, כי נפילתה עלולה להיות חרב פיפיות: כבר עכשיו מתחילים לראות ניצני קמפיין "ציד מכשפות" שלפיו גיי, האישה השנייה והאדם השחור הראשון בהיסטוריה לעמוד בראש הרווארד, "נרדפה" לא בגלל סובלנות לאנטישמיות או אי-יושרה אקדמית, אלא כי היא אישה שחורה. יש מי שמנסים לקשור זאת לישראל ולציונות, ואסור לשחק לידיהם.
שנית, וחשוב מכך, במדינה עצומה כמו ארה"ב חייבים להיות זרמים אידיאולוגיים שונים גם בתוך קבוצות מובחנות כמו הפרוגרסיבים. סקר של מכון Pew מ-2021 מצא ש-6% מהאוכלוסייה בארה"ב הם "שמאל פרוגרסיבי" ועוד 10% הם "שמאל מנוכר". שתי הקבוצות האלה מרכיבות את התנועה הפרוגרסיבית וההבדל העיקרי ביניהן הוא מידת ההזדהות שלהן עם המפלגה הדמוקרטית ומנהיגיה. ברור לחלוטין ש-16% מהאוכלוסייה בארה"ב - 53 מיליון בני אדם - אינה אחידים בדעותיהם, וחייבים להיות בתוכם 50 גוונים של כחול.
לצורך הדיון נשים בצד את המחנה הליברלי במפלגה הדמוקרטית, ה"מרכז-שמאל" שמובילים הנשיא ג'ו ביידן, סגניתו קמלה האריס והמנהיגים הדמוקרטיים בקונגרס, ונתמקד בשמאל העמוק של ארה"ב. ספציפית בנושא הישראלי, בתוך התנועה הפרוגרסיבית, ניתן לזהות בגדול ארבע קבוצות הנבדלות ביחס שלהן לישראל:
1. "פרוגרסיבים ציונים". כן, יש דבר כזה. מדובר באנשי שמאל מלא-מלא שדווקא בגלל החשיבות הרבה שהם מייחסים לצדק היסטורי ולזכויות אדם, הם רואים בישראל שותפה אידיאולוגית של ארה"ב. שיבת העם היהודי לארצו ההיסטורית והקמת חברת המופת המגנה על עצמה מול הקיצוניות של המזרח התיכון היא-היא הדבר הפרוגרסיבי ביותר בעיניהם. כמה מהשמות הבולטים בקבוצה זו הם הסנאטור ג'ון פטרמן וחברי הקונגרס ריצ'י טורס ושונטל בראון, והדבר החשוב ביותר שישראל יכולה לעשות הוא לחזק אותם ולתת להם את הכלים to make their case - לעזור להם לעזור לנו.
2. בצד השני לגמרי של הסקאלה נמצאים האנטי-ציונים - ועליהם אין מה להרחיב. אין מה לדון עם מי שרואה בישראל מדינה שנולדה בחטא, מפעל קולוניאליסטי שיש לפרקו כשם שפירקו את השליטה הספרדית באמריקה הלטינית או הצרפתית באפריקה, ודורש שיהודים החיים בישראל "ישובו" לאירופה, או לחילופין מציע מדינה האחת "מהים לנהר", שמשמעותה אובדן אופייה היהודי של ישראל.
3. אני מכנה אותה "תומכי דוד". זו ככל הנראה הקבוצה הגדולה ביותר, ובה נמצאים מי שלא יודעים הרבה (או בכלל) על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל בגלל תפיסת עולמם המחלקת את המציאות לחזקים וחלשים, ונטייתם הטבעית לתמוך בחלשים (ולכן תומכי דוד מול גוליית), הם מגלים יותר אהדה לצד הפלסטיני. עם הקבוצה הזו יש להתדיין, לתת ידע ונרטיב שהולמים את עולם הערכים שלהם המקדש צדק, שוויון ושלום, ולשכנעם שלמרות עוצמתה של ישראל היא אינה בהכרח אשמה בכל דבר. בפשטות, לחתוך את הקשר הגורדי בין strong לבין wrong.
רותם אורג4. את הקבוצה המעניינת ביותר בעיניי אפשר לכנות "בטן מלאה, נפש חפצה". בניגוד ל"תומכי דוד", נמצאים בה אנשים שבקיאים מאוד בסכסוך ובפרטיו ובוחרים להזדהות עם הצד הפלסטיני, ולכן יש להם "בטן מלאה" על ישראל. אבל בניגוד לאנטי-ציונים הם מבינים שמדובר בנושא מורכב ורגיש שאין להם את כל הכלים להבינו ומוכנים להקשיב ולדבר. כל עוד הם מוקיעים אלימות נגד חפים מפשע, מדובר בבני שיח פוטנציאליים. וזו אולי הקבוצה החשובה ביותר, כיוון שהיא מסוגלת לעצב את דעת הקהל סביבה (ולהשפיע על "תומכי דוד"). הדיון איתה חייב להיות מכבד, ולא ליפול לקלישאות כמו "אתם לא מבינים" או "מי אתם שתגידו לנו איך לפעול". נדרשת הבנה עמוקה של העולם הערכי שעל בסיסו הם פועלים והתאמת המסרים הישראליים בהתאם.
מלחמת חרבות ברזל חשפה עד כמה ישראל תלויה בארה"ב, מכל היבט ומכל בחינה. אי אפשר להישען רק על המפלגה הרפובליקנית, ומנגד ביידן ודומיו לא ימשיכו להנהיג את המפלגה הדמוקרטית לנצח. אנחנו חייבים להיערך ליום שבו הזרם הפרוגרסיבי יהיה דומיננטי יותר בהנהגתה. את מי שלא מקבלים את זכותו של העם היהודי למקום תחת השמש ולהגנה מפני רדיפה אנחנו צריכים להוקיע ולבודד, אבל לכל השאר צריך להושיט יד.
- רותם אורג הוא חוקר פוליטיקה אמריקנית, עורך הבלוג "וושינגטון אקספרס" ומנהל עמותת "הברית הישראלית-דמוקרטית" הפועלת לחזק את יחסי ישראל והשמאל בארה"ב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
