1,800 מטרים ו-6 דקות נסיעה בהאמר של הצנחנים מפרידים בין קו הבתים המערבי ביותר של קיבוץ נחל עוז, לקו הבתים המזרחי ביותר של שכונת שג'אעיה. חצי שנה שצה"ל לא היה בשכונה העזתית העוינת, מאז שסיימה אוגדה 36 לתמרן בה, ועדיין, סימני ההתרגלות ללחימת הפשיטות ניכרים במארחים שלנו, כבר בהתחלה. "זה כבר לא מרגש אותי לחצות כך את גדר הגבול", אומר סמל אמלקי טקאלה, "נגביסט" מגדוד 202 שמכניס אותנו פנימה, "אותה תחושה כאילו אני נכנס לשכונה שבה אני גר".
הצטרפנו לכוחות צה"ל בשג'אעיה
(צילום: טל שחר, עזה)
ולמרות זאת, ברגע החצייה, אמלקי טוען את תופי התחמושת שלו למקלע החדיש שקיבל לאחרונה, "נגב 7" שנדרך כעת, ומתגאה לספר שהמקלע החדש שלו חודר יותר וקטלני יותר, בגלל קוטר הקליעים, 7.62, כמו של מאג. "גם כמו של קלאצ'", אני מזכיר לו. ביום טוב אפשר לראות מפה גם את בנייני העיר שבה אמלקי נלחם ב-7 באוקטובר עם חבריו – שדרות.
שאריות שלדי רכב מעוכים ומאובקים עדיין מוטלים בצד הדרך שעולה בין מוצב נחל עוז למרחב ההתקפה של הצנחנים בשכונה שג'אעיה, על "רכס ה-80". הרכס הנמוך נקרא כך בשל גובהו: 80 מטרים בלבד, אבל מספיק גבוה כדי לשלוט באש ובתצפית על קיבוצי נחל עוז, כפר עזה ומעט מעלומים. הרכס גם מסתיר, כמעט חוצץ, בין הנגב המערבי לשכונות העומק העזתיות, מזייתון ועד לסברא, שייח עג'לין ורימאל, שעל חלקן התחילה שלשום התקפה חדשה להגברת הלחץ על חמאס. בנתיב הזה פנימה דהרו בבוקר 7 באוקטובר מאות מחבלים מגדוד שג'אעיה, מהקשוחים והאכזריים ביותר בחמאס, לתוך היישובים הסמוכים. הם אפילו לא היו צריכים רכבים. מדובר במרחק ריצה.
צה"ל כבר שיטח בחודשים הראשונים של המלחמה חלק מהמבנים כאן, כדי להקים את אזור החיץ שיפריד בין היישובים הישראליים לשכונות העזתיות הסמוכות - אך לא את כולם. התחנה הראשונה שלנו היא המגנן הגדודי, ומהקומה השלישית שצה"ל כבש כאן מחדש ניתן בקלות לירות צרור ממקלע כבד על בתי הקיבוצים שמולנו. הקיר מזרחה לקיבוצים מפורק לחלוטין, ורק צללית של לוחם צנחנים, יושב על כורסא מוגבהת, מסתירה חלק מנוף השדות המישורי. אבל הלוחם צופה דווקא צפונה, דרך שני פתחים בקירות לעבר שכונת דרג' תופאח, שבה צה"ל לא פועל כעת, וגם היא ממתינה בתורה לפשיטה חוזרת של הכוחות. מדרג' ירו מחבלי שג'אעיה מרגמות בשעות האחרונות, לעבר הכוחות, וגם לא מעט צלפי חמאס פרוסים שם.
פגזים של צה"ל - ורחפן: הנשק של חמאס
כוחות אוגדה 98, בהובלת שתי חטיבות, הצנחנים ו-7 של השריון, מחוזקות בגדוד מנומ"ר של גבעתי, פועלות בשג'אעיה זה כשבועיים, אבל קבלת הפנים שקיבלו יכולה לעורר דאגה או לפחות הבנה כיצד חמאס מנסה להשתקם צבאית. פעילי חמאס ששבו לשכונה הגדולה הצליחו להרים רחפן לאחר הגעת הלוחמים, לתעד אותם מלמעלה וכל זאת בטווח של קילומטרים בודדים מהקיבוצים. אם חמאס הצליח להרים רחפן בשכונה שהוכרעה לפי צה"ל בתמרון לפני כחצי שנה, לתעד את הכוחות ולהפיק מזה קליפ לוחמה פסיכולוגית מאיים, זה אומר שהעבודה עוד רבה, גם אחרי שהפשיטה פה תיגמר בקרוב.
"ניתחנו את הסרטון הזה כדי להבין מהיכן חמאס שיגר את הרחפן, איפה החוליות שלו וכן לייצר לעברם נתיבי התקפה נכונים שלנו", מספר מפקד פלגת האש בגדוד, שהוקמה במהלך המלחמה, רב-סרן פז, "הבנו שחמאס נע בשקט בלילות, לפעמים מבלי שנזהה אותו, ואז תוקף במהלך היום עם חוליות קטנות, גם מגננים של כוחותינו ובתים שבהם הלוחמים התמקמו. כך זה היה בעיקר בהתחלה. היום הם ירו מרגמות לכיווננו אבל יש לנו הרבה זיהויים מוצלחים וסיכולים מהירים – דרך הצוות פה בחדר, עם המסכים שמקרינים את מה שהרחפנים השונים שלנו אוחזים מהשמיים, איתרנו בשעה האחרונה שני מחבלים שחוסלו, והחיילים כאן נותנים פתרונות של חימושים למטרות גם לרמת החטיבה והאוגדה".
בכלל, ככל שיורדים יותר בדרגת המרואיינים, כך הצניעות עולה. "כמה הרגנו פה?", משיב לי בשאלה המג"ד שניידר, כדי לנסות לחשב, "בערך 12 מחבלים, הגדוד שלי בלבד, בשבועיים שאנו כאן". בחדר הסמוך, בעמדת טיל הגיל, הקוון מכווץ את עיניו לתוך עדשת המסך המשוכללת. הם כבר ירו כאן מספר טילים כאלו שמנוהגים מרחוק ולא דורשים קו ראייה ישיר למטרה. הירי שלהם הוא אופקי, בניגוד לרחפנים האנכיים, ובכך מתאפשרת אחיזה כפולה על האויב, אלא שהאויב כבר הבין זאת.
סדינים שחורים שנוטים להתעופף ברוח הקלה מכסים את הפתח שחמאס יצר בקומת הקרקע של בניין בן ארבע קומות. הבניין הרוס למחצה, כמו יתר המבנים המרוסקים ברחוב הנטוש פה שצה"ל כבש בשנית, בחודש האחרון. את עמדת הלחימה הזו חמאס מיקם פנימה, לתוך הרחוב, ולא החוצה, כדי לנסות ולהפתיע את החיילים שייכנסו הנה בפשיטה. בפנים מצאו לוחמי הצנחנים רובי קלצ'ניקוב, מטולי RPG, תחמושת למכביר, כמה מטענים ומנות קרב חמאסיות לשהייה ממושכת. עד כאן - שגרתי. "הפעם גם גילינו פגזים שלנו, שלא התפוצצו, והיו לנפלים שפעילי חמאס אספו והשתמשו בהם כחומר גלם, גם להכנת מטענים לקראתנו", מספר מג"ד 202, סא"ל שניידר, ומזכיר בכך עובדה מתסכלת: חלק גדול מהנשק הנפיץ של חמאס יוצר מחומר נפץ צה"לי שנאסף מפצצות חיל האוויר שלא התפוצצו ברצועה, לאורך שנים.
מנהרת הדגל של הג'יהאד - באורך 2.5 ק"מ
שניידר נמצא שבועיים בתפקיד, הוטל לתוכו ישירות לקלחת הלוהטת של שג'אעיה העוינת. לפני כן היה קצין האג"ם של חטיבת הצנחנים, ואחרי חודשיים של לחימה הוא לא ויתר לעצמו, ויצא להשלמת הדרישות ממג"ד בצה"ל: תואר שני (במדעי המדינה) וקורס מג"דים. עזה חיכתה לשובו. "תראה כמה חשוב שנהיה פה ונפעל כאן", הוא אומר ומצביע מרום המבנה הפלסטיני על אנטנת הפירמידה האדומה והגדולה שבמרכז קיבוץ נחל עוז, "אנחנו כאן כדי למנוע את ההתבססות מחדש של חמאס, ואיפה שהוא יחזור אנחנו גם נחזור. אנחנו פועלים פה ותוקפים לפי 'פק"לי הטרדה' בירי שלנו ו'פק"לי השמדה' כדי לדחוק את האויב מערבה". אולם המשימה העיקרית שלהם כאן לא נוגעת למחבלים או לעמדות שהקימו מחדש.
בור ענק שנפער באדמה חומה, שרוט בפסי חציבה ממקדח צה"לי הנדסי, מקבל את פנינו רגע לפני החזרה לשטח הישראלי. כמו בג'באליה הסמוכה, גם כאן התמרון הצה"לי לא פגע, או לא מצא, חלק גדול מהנכסים של חמאס. זו מנהרת התקפה לישראל שמסתיימת ליד גדר הגבול, שהכוחות פה מצאו בימים האחרונים. וזו המטרה המרכזית של הפשיטה כאן: איתור והשמדת מנהרות חמאס מהשכונה העוינת שנושקת לקיבוצים. המשמעות: לחמאס נותרו בחצי השנה האחרונה, שבה צה"ל לא היה כאן, מנהרות טרור. אומנם לא חוצות לשטחנו, אך כן מתקרבות. צה"ל גילה עליהן מחומרי המודיעין שאסף וניתח בפעולותיו ברצועה ומחקירות פעילי חמאס שנעצרו.
"תקפנו בעבר את המנהרה הזו וסנף שלה שימש את חוטפי גופתו של לוחם גולני אורון שאול ז"ל, בצוק איתן, לפני עשר שנים", מספרים כאן הקצינים מיהל"ם ומהצנחנים, "זה קרה ממש 150 מטרים מפה. אנחנו לא יודעים אם חמאס השתמש בה בחודשים האחרונים ואנחנו מחפשים עוד כאלה. מטרת המנהרה הזו היא להתקרב לגבול או לעלות לשג'אעיה, גם משכונות פנימיות יותר של העיר עזה". לפי נתוני אוגדה 98 שמובילה את הפעולה, כ-100 מחבלים נהרגו עד כה בפשיטה, רובם במרכז הפיקוד והשליטה שחמאס הקים מחדש במערב השכונה, שכלל חמ"לים בחסות מחסה של אלף אזרחים. כ-20 מחבלים חוסלו מגדוד שג'אעיה המחודש לאחר שברחו לשכונות זייתון ודרג' הסמוכות, וניסו משם לשגר רחפני נפץ ומרגמות על החיילים. עוד עולה מהנתונים כי הכוחות מצאו 2.5 קילומטרים של מנהרת דגל של הג'יהאד האיסלאמי בשכונה, ועוד שש מנהרות לחימה "סטנדרטיות", כאשר לפי הערכות באוגדה יתגלו לפחות עוד שלוש כאלו.
"סבב בעזה", ותהייה: "מתי ניכנס כבר ללבנון?"
קופסאות ורודות של טונה "ריו" משובחת עם פיסות גזר ואפונה, מאות שקיות קוסקוס גולמי ו"תפוצ'יפס", ואינספור בקבוקי מים מינרליים - מוטלים על צירי החול ומשטחי האדמה שבין המבנים שצה"ל כבש. הלוגיסטיקה הנה משובחת, מעידים המפקדים, אך זו לא סיבה טובה לזרוק כך את המזון היקר על הקרקע החמה. הקרבה לגבול עם ישראל אפשרה לדחוף ללוחמים גם ארוחות חמות ומבושלות, ישירות לשטח האויב. השגרה בעזה נעשתה נוחה יותר. "אתה עושה 'אפצ'י' והופ נגמר הסבב, עוד 'אפצ'י' ונהיה בספטמבר. השירות פה טס", מעיד סגן בן עמי, מפקד צוות מפלוגת חץ החרדית של הגדוד, שעכשיו צמוד לחפ"ק המג"ד.
לפני שבועיים שוחחנו בטלפון על הפלוגה החרדית שהרימה את הראש למרות שאיבדה את המ"פ שלה בהיתקלות וחמישה לוחמים בתקרית דו"צ, בתוך 30 שעות, בתוך ג'באליה לפני כחודש וחצי. "סבב בעזה" הוא הכינוי פה לפשיטה. נכנסים לשבועיים עד חודש של פעולה קרקעית, ואז יוצאים לרענון של שבוע-שבועיים עם גיחה של יומיים-שלושה הביתה, וחוזר חלילה. יש כאן לוחמים שגם יצאו לחופשה רגילה במהלך המלחמה. "כבר מתחיל לדגדג לנו להיכנס גם ללבנון, בלתי נתפס מה שקורה שם, 80 אלף ישראלים מחוץ לבתיהם מבלי שפעיל חיזבאללה אחד נכנס לארץ. ברור שעדיף שנהיה פה בהתקפה ולא בהגנה שם בגבול כמו גולני, אבל הלוחמים מתחילים לשאול 'מתי ניכנס כבר ללבנון?', 'מתי נילחם גם בחיזבאללה?'", מציין סגן בן עמי.
המג"ד שניידר מודה שלחימה כה ארוכה ברצועה מייצרת ניוון מסוים לחיילים, ולא רק שחיקה טבעית. הוא מעריך שכוחותיו יצטרכו לפחות חודש של אימונים והכנות ללחימה בלבנון, מול אויב אחר ובשטח שונה לחלוטין. בכל תרחיש של מלחמה בחיזבאללה, לאוגדה 98, אוגדת החוד המובחרת של צה"ל, ובתוכה לצנחנים, יהיה תפקיד משמעותי ביותר. "מה זה שני הפיצוצים העמומים האלה?", אני שואל. "זה מערומי קלצ'ניקובים שמצאנו היום, השמדנו אותם בשטח כי לשטח הארץ כבר מזמן אנחנו לא מוציאים שלל אויב מאחר שהמחסנים מזמן התמלאו", משיב המג"ד שניידר, "די מהר אתה לומד להבחין בין ירי של מחבלים או נפילות פצמ"רים, כמו שהיה לנו פה לפני חצי שעה, לבין פיצוצים שלנו".
השוביסט שלו בחפ"ק, סמל יוסף כהן מירושלים, מסכם אולי בצורה הקולעת ביותר את הלחימה ארוכת השנים שמצפה כאן לחיילים, בסדיר ובמילואים: "בהתחלה הרגשתי מוזר מאוד לצאת מעזה הביתה ולראות פתאום מדרכות שלמות, כבישים סלולים, עצים בשכונה, מכוניות נוסעות, מים שזורמים במקלחת ובשירותים, חשמל שדולק בחדר. עכשיו כבר אין את ההלם הזה כשאתה יוצא מפה לארץ, התרגלתי".
