בקיץ האחרון נסענו לטיול משפחתי בהולנד. יום אחרי שהגענו לשם התחיל מבצע "עלות השחר" בארץ. החברים של הבנות שלי במודיעין, נכנסו לממ"דים בזמן שאנחנו קפצנו בג'ימבורי והדאגה ליקירים שהשארתי מאחור בערה בי (הרבה יותר מאשר במבצעים הקודמים שבהם הייתי בארץ איתם). בדרך חזרה, רכובים על האופניים, נתקלנו בהפגנה אנטי ישראלית ובחרנו לאגף אותה מסביב. הרגשתי לא שייכת.
מאוחר יותר גילינו שצביקה פיק נפטר. זה לא שהייתי מעריצה גדולה שלו, אבל בכל זאת, וואו. עוד חלק מתמונת ישראל של שנות ה-80 בה גדלתי, נעלם, וזה העציב אותי. אבל אף הולנדי מסביבי לא היה יכול להבין מיהו פיק ולמה לשמע "נאסף תשרי" עלתה לי לחלוחית בעין. "לא הייתי יכולה לגור כאן", אמרתי לבן הזוג שלי, למרות איכות החיים המשובחת, הלונה פארקים הנפלאים והצ'יפס הכי טעים בעולם, זה לא הבית שלי. ואין כמו בבית.
5 צפייה בגלריה
"וואו. עוד חלק מתמונת ישראל של שנות השמונים בה גדלתי, נעלם, וזה העציב אותי. אבל אף הולנדי מסביבי לא היה יכול להבין". צביקה פיק ז"ל.
(צילום: סטודיו גברא, שמואל יערי, בן לם, מייק גנור)
המשפחה שלי מתגוררת כבר עשרה דורות בירושלים, וכשעזבתי אותה לטובת ערים אחרות בארץ, חשתי עמוק בפנים תחושה של בגידה. גדלתי על אהבה עמוקה וכנה לעיר ולארץ הזאת. אח של סבתי נהרג במהלך פעילותו בלח"י. אח של אבי נהרג במסגרת שירותו במילואים, ושני בני דודים שלי נהרגו במהלך שירותם הצבאי. השורשים שלי, כמו של רבים-רבים אחרים, נטועים כאן עמוק עד כאב, כל חיי חייתי כאן והשפה העברית היא עונג צרוף עבורי.
הסבים שלי, שעבדו כאן לפני קום המדינה, בנו פיזית חלקים מהארץ. הם וגם ההורים שלי, חוו גזענות ואפליה על בסיס מוצאם. גם אני, כאישה מזרחית, נתקלתי לא פעם בניחוחות גזעניים ושוביניסטיים. אני יודעת שיש קוראים שהיו מעדיפים להתייחס אליי כשמאלנית (או "סמולנית") "עוכרת ישראל". אבל התמונה היא הרבה יותר מורכבת. שירתי כמדריכת חי"ר מורעלת, הצבעתי לשלל מפלגות במהלך שנותיי (בהן גם לליכוד בראשות נתניהו) ומעולם לא בחרתי מרצ.
ברור לי לחלוטין שיש מקומות שבהם דרוש שינוי, מקומם אותי שדרעי (שכל העיסוק בהחזרתו לכנסת מביש בעיניי - האדם הודה באישומים נגדו והתחייב לעזוב את הזירה הציבורית. גם עובדיה יוסף, האורים והתומים של מצביעי ש"ס בחל בו), נשפט מול רוב מוחץ של שופטים ממוצא אשכנזי. הייתי רוצה לראות מגוון רחב יותר של שופטים, ובכל זאת אני מתנגדת באופן מוחלט וגורף לרפורמה הבאה עלינו, לדעתי, לרעה.
5 צפייה בגלריה
"איש ואישה מכל הסוגים והגוונים שנשאו דגל אחד בלבד - כחול לבן עם מגן דוד באמצע, ובפיהם מילה אחת 'דמוקרטיה'"
(צילום: שלומית שרביט ברזילי)
מי ייצג את בנותיי ואותי?
לצערי אני חוששת שלא גיוון של שופטים יתקבל בעקבות השינוי הזה, אלא עוד מאותו הדבר. אותם אנשים שנבחרו לכנסת (גברים, ימנים, שמרנים, חלקם דתיים) יקדמו בחירת שופטים שדומים להם, וכאישה ואימא לבנות אני תוהה - מי ייצג אותנו?
אני מתבוננת בדאגה על הצעות שהתקבלו בהסכמים הקואילציוניים ובהן: ישראל לא תצטרף לאמנת איסטנבול - האמנה הבינלאומית למיגור אלימות נגד נשים, וקיום אירועים בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי, ומתחילה לפחד. קוראת על הצעות חוק שעל שולחן הכנסת שמאשרות אפליה מטעמי אמונה דתית (במתן שירותים, בתי מלון, מסעדות ושירותי רפואה), הפרדה מגדרית ברחצה בשמורות הטבע, הגדלת מספר חופי הרחצה המופרדים ובעיקר - הרחבת סמכויות בתי דין רבניים כולל משמורת ורכוש (דיינים גברים בלבד, ועל פי חוקי ההלכה), ומרגישה חרדה הולכת וגוברת.
גם התבטאויות שנשמעות מכיוון נציגי הקואליציה כמו: "התרומה העיקרית של אישה זה שהיא תשתדל ללדת כמה שהקב"ה נותן", "אישה לא צריכה להיות בפוליטיקה", "נשים לא ישרתו בצבא", "נשים פחות אינטילגנטיות מגברים, מסיבות אבוליציוניות", לא עוזרות, והרוק לא נבלע לי בגרון.
במוסדות השלטון יש כעת ייצוג נמוך ביותר של נשים - 9 נשים בקואליציה של 64 חברים, 6 שרות (לרוב במשרדים שוליים) מול 28 שרים, מנכ"לית אחת בלבד, כעלה תאנה במשרד ההסברה, מול 23 מנכ"לים גברים שמונו עד כה, אישה אחת בקבינט המדיני בטחוני, ואפס נשים בקבינט המפקח על פעולות השב"כ.
מי ששמרה עד כה והגנה על זכויות הנשים (ואוכלוסיות מוחלשות נוספות) בעבר, היא הרשות השופטת, באמצעות בג"ץ אליס מילר, בג"ץ ייצוג הולם, בג"ץ שאסר הפעלת קווי אוטובוס בהפרדה מגדרית ונוספים, ואותה בדיוק הולכת הרפורמה הזאת לסרס. נשים מודרות ממוקדי קבלת ההחלטות. למרות היותנו הרוב במדינה (51 אחוזים) הייצוג שלנו במשכן שאמון על הנהגת המדינה הוא זניח, וההחלטות מתקבלות כמעט אך ורק על ידי גברים. יתר על כן, התנהלותן של הנשים שכן נבחרו לא מהווה בעיניי שום מודל חיובי לבנותיי והיחס של חלקן לנשים גרוע ופוגעני בהרבה משל גברים.
"את לא יכולה להיות מה שאת לא יכולה לראות"
עורכת הדין האקטיביסטית מריאן אידלמן כתבה בעבר "את לא יכולה להיות מה שאת לא יכולה לראות", ילדות, נערות ונשים צעירות, לא רואות עצמן בכנסת, במוקדי קבלת ההחלטות או בממשלה ומוסדותיה, מה שהן רואות הוא צמצום זכויותיהן ופגיעה בחופש הבחירה של נשים. כאימא לשתי בנות קטנות, כאן עובר הקו האדום שלי.
אתמול הגעתי להפגנה מול הבית של השר יריב לוין במודיעין. זה המוצ"ש הראשון שבו יצאתי להפגין. לבדי. שמעתי שהתקבצו בעבר עשרות אנשים ומחו שם. בדרך שמעתי ברדיו את "ארצי מולדתי את הולכת פייפן" והגעגוע לאריק איינשטיין ולארץ ישראל הקטנה והיפה, גרם לי לבכות יחד איתו. הצטרפתי בקור העז לכאלפיים (!) איש ואישה מכל הסוגים והגוונים שנשאו דגל אחד בלבד - כחול לבן עם מגן דוד באמצע, ובפיהם מילה אחת "דמוקרטיה".
צפו בהפגנות שהתקיימו במוצ"ש בכל הארץ:
הפגנות ברחבי הארץ נגד הרפורמה המשפטית
(צילום: ליאור אל-חי, גיל יוחנן, דמוקרטיה עכשיו, שי קוריאנסקי, אורן גל, שלומית שרביט )
משך את עיניי אבא צעיר, חובש כיפה (ולא היחיד) שנשא על כתפיו ילד גדול עם שלט ועליו תפילה (מופיע גם בווידיאו המצורף למעלה). "מה בחרתם לכתוב על השלט?" שאלתי, והוא הסביר שמדובר בחלק מהתפילה לשלום המדינה "חזק את ידי מגני ארץ קדשנו והנחילם אלוהים ישועה ועטרת נצחון תעטרם, ונתת שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה". כששאלתי מדוע הוא בחר להגיע הוא ענה: "באנו כדי לשנות את המציאות וכדי שהמציאות לא תשנה אותנו".
דווקא שם בהפגנה, מצאתי את מה שהמס לי את הפחד. מצאתי אהבה גדולה. אהבה של מגוון עצום של אנשים, שבאו בהמוניהם לשיר יחד "שחקי שחקי על החלומות, כי עודני מאמין בך".
ברור לי שלמרות שהוריי, אחיותיי ורבים ממשפחתי המורחבת, חושבים לגמרי אחרת ממני, האהבה העזה שלנו גדולה מהמחלוקת. כולי תקווה שהאהבה המשותפת של כולנו לטבילת בוקר בכנרת, שקדי מרק או במבה, הכאב המשותף בימי הזיכרון, והגאווה הקולקטיבית בניצחון של ספורטאים "שלנו", תגבר על המפריד, המשסע והמחלק. מתוך האמונה הזאת אשאיר את הפחדים בצד, ואעלה לירושלים בתקווה שכמו בפורים, גם כאן רוע הגזרה יתהפך והמדינה הזאת, שאנחנו כל כך אוהבים, תמשיך להרגיש בית לכולנו.
פורסם לראשונה: 11:18, 12.02.23
