מאז חתימת הסכמי אברהם מתבססת בישראל ההנחה שלפיה ניתן לכונן יחסים עם העולם הערבי תוך עקיפת הסוגייה הפלסטינית. על הרקע הזה רווחת ההערכה שניתן לשכפל את הדגם של קיץ 2020 ולממש את "הפרס הגדול" - כינון יחסים עם סעודיה. ואולם, לאורך זמן מתרבים סימני שאלה נוקבים, ובראשם האם ניתן לממש את אותה פריצת דרך היסטורית בממשלה שתחתיה מגיעים החיכוכים עם הפלסטינים לשיא, תוך שהם מקרינים לשלילה על הקשר עם העולם הערבי?
מזה שנים נעדרת ישראל אסטרטגיה סדורה בנושא הפלסטיני, ובממשלה הנוכחית מתקיימות בו בזמן שתי תפיסות קוטביות בנושא: מחד אמירה כללית של הליכוד - שאינה שונה במהותה מזו של חלק ממפלגות המרכז - שלפיה ישראל כמהה להסדרה מדינית לפי תנאיה, לכשיבשילו התנאים, כאשר בינתיים ניתן לעבות את ההתיישבות ביהודה ושומרון. מאידך ניצבת משנה סדורה ומגובשת שמונהגת בידי ראשי הציונות הדתית ועוצמה יהודית המקדמים התכה מואצת של יהודה ושומרון וישראל, תוך מחיקת הקו הירוק ויצירת מציאות של מדינה אחת.
שינוי המציאות הזוחל ביהודה ושומרון מיושם במגוון דרכים: החל מהחלטות בדבר האצת הבנייה, המשך בכמיהה פומבית להתפוגגות הרשות והאצת היחלשותה, וכלה בהפגנת הבנה או אף גיבוי כלפי הפרות חוק כגון הפרעות שנערכו באחרונה בפלסטינים ("פעולות-נגד אזרחיות" כלשונו של בצלאל סמוטריץ') ובניית מאחזים בלתי חוקיים ("רוצו אל הגבעות, נותן לכם גיבוי", כפי שהכריז איתמר בן גביר). מדובר בערעור של גורמים החברים בממשלה על המדיניות והסמכות של אותה הממשלה עצמה.
כתוצאה מכך ישראל נקלעת למתחים קשים מבית, כפי שגולם במכתב של ראשי מערכת הביטחון בעקבות הפרעות, ומחוץ - כפי שהשתקף בהודעת מרוקו על דחיית כינוס פורום הנגב שתוכנן להיערך ביולי, תוך הדגשה שהדבר נובע בין היתר בעקבות ההחלטה על הרחבת הבנייה בהתנחלויות.
המסר למקבלי ההחלטות ברור: בשעה שהמציאות ביהודה ושומרון משתנה ללא הרף והחיכוך מחריף, הסיכוי לפריצת דרך עם העולם הערבי קלוש. המשך הגישה הקיימת משמעה הקטנת הסיכוי לנורמליזציה (יעד מרכזי שהציב בנימין נתניהו עם השבעת ממשלתו), ערעור היחסים עם מדינות ערב שעימן מתקיימים יחסים (בחלקם הדוקים), והתעצמות הביקורת הבינלאומית נגד ישראל, בפרט מצד ארה"ב, באופן שיקשה להתמודד עם איראן המתקרבת למעמד של מדינת סף גרעינית.
מבחינה מעשית, נדרש ראשית לבחון כיצד לייצב (מילה יומרנית פחות מאשר "לחזק") את הרשות הפלסטינית, המהווה הרע במיעוטו שאילולא היא תישאב ישראל לאחריות עמוקה בגדה. זאת, בין היתר, באמצעות הגבלת ענישה כלכלית והגברת הסיוע האזרחי. שנית, נדרש למקד מאמץ נגד חמאס, המניע חלק גדול מההסלמה ומונע מאסטרטגיה סדורה שבמוקדה שאיפה לטעת אחיזה ביהודה ושומרון ובהמשך להשתלט על האזור. ושלישית - לתכנן את ההתיישבות באופן מושכל, תוך התמקדות בגושים והימנעות מפיזור רחב שיעמיק את המיזוג בין שתי הישויות.
ד"ר מיכאל מילשטייןצילום: יח"צבד בבד, ראוי שהציבור הישראלי יקיץ מחוסר העניין והמודעות האופפים אותו בהקשר הפלסטיני. הציבור חייב להבין לעומק את המשמעות של התפוגגות הרשות, של הרחבת האחריות האזרחית ביהודה ושומרון ושל החרפת העימותים, ולדמיין כיצד נראים חיי היום-יום במסגרת מדינה אחת נטולת חיץ פיזי שבה חי מיעוט ערבי גדול ורוב יהודי לא מובהק.
הדיון הציבורי הער בסוגיות פנימיות - כגון עתיד מערכת המשפט ויחסי דת ומדינה - חייב לגלוש גם לשאלה הפלסטינית שהיא קיומית לא פחות ותשפיע דרמטית על גורל ישראל ועל צביונה. הציבור נדרש לתבוע מהנהגתו לקיים דיון שכזה, או לכל הפחות להסביר מהי האסטרטגיה ארוכת הטווח בסוגיה שנטען כי ניתן לקיימה באותה התצורה לאורך זמן, אולם בפועל מהווה פצצת זמן שהתעלמות ממנה רק תגביר את עוצמת התפרצותה.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
