הממשלה המיועדת מספקת אין סוף כותרות המדירות שינה מעיני רבים אך חובה להודות שבחלק מהמקרים אנו רואים צל הרים כהרים. מדי יום מציעים חברי הקואליציה המתגבשת חוקים שונים ומשונים עד שמרוב עצים לא רואים את היער, וכאן עולה חשש שדווקא תחומים חשובים - כמו ההצעה הנוגעת לסגירת תאגיד השידור הציבורי - עלולים להידחק בשל כך לקרן זווית, בבחינת קריאת זאב זאב.
רוב השיח בסוגייה זו עוסק בסתימת פיות ובסכנה לחופש הביטוי - אכן נושא חשוב, אך על פניו פחות מדאיג, בוודאי כל עוד ממשיכים ערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו המסחריים לפעול באין מפריע. הבעיה הניצבת בפנינו היא הרבה יותר משמעותית: היא משקפת את תפיסתם של רבים מהשותפים בממשלה הבאה בכל הנוגע למהות והמשמעות של החברה הישראלית. תפיסה זו מעוררת דאגה גם בקרב אלו שהצביעו להם.
הרצון לסגור את השידור הציבורי קיים מקדמת דנא. הוא מתבסס על תפיסה חברתית-כלכלית-ליברלית שלפיה המדינה אינה מחויבת לספק שירותים לאזרח מעבר לסף מסוים ובסיסי, ושידורי טלוויזיה הם עניין של היצע וביקוש שמקומו בשוק החופשי. לטענה שללא כאן 11 לא יהיו תוכניות איכות, דרמות מקור וסרטי תעודה הם משיבים במענה כלכלי: לדידם, במידה שיש ביקוש לכך - יואילו יזמים פרטיים ויקימו ערוצי תרבות.
ערוצי תקשורת בעיניהם הם כמו חברות סלולר המתחרות ביניהן על כיסם של האזרחים. לשיטתם, המדינה לא צריכה לממן תחומים שאין להם ביקוש והצדקה כלכלית. השקפה כזאת תוביל עם הזמן לדרישה להפסיק כליל את המימון הציבורי לתרבות בכלל, כולל תיאטרון, קולנוע, ספרות ועוד. חוגים באוניברסיטאות עם מיעוט נרשמים - כמו תנ"ך, ספרות ומחשבת ישראל - מן הראוי שייסגרו. לפי היגיון זה, לא נכון גם לסבסד לומדי תורה. האם גם לכך יסכימו השותפות בקואליציה?
הדרישה לסגור את התאגיד, אם כן, מתבססת על גישה ליברטריאנית שלפיה המדינה צריכה להתערב פחות ככל האפשר בכמה שפחות תחומים. השאלה שצריכה להישאל היא כיצד דרישה זו מתיישבת עם אלה הרואים את התרבות היהודית והישראלית כבסיס לקיומנו. כיצד ניתן לשמר ערכי תרבות ואוצרות רוח בעולם של ערכי שוק כלכלי? יותר מזה, הציונות הדתית (לא המפלגה) והציונות הקלאסית צידדו מאז תחילת המאה הקודמת בערך הקולקטיב שלא רואה את החברה כאוסף של פרטים אלא כישות אונטולוגית עם ערכים משותפים וזהות משותפת.
כיצד, אם כן, ניתן לגבש חברה בלי שהפלטפורמה התקשורתית תיתן מקום לאוצרות הרוח? בעוד מנועי הצמיחה של ערוצי הטלוויזיה המסחריים הם כלכליים פרופר, השידור הציבורי אמור לתת ביטוי לערך המוסף שלנו כחברה מעבר לשאלות הקיום. ערוץ ציבורי לא אמור לעסוק בכאן ועכשיו. במובנים רבים הוא מייצר לנו את הארכיון שישמש את הדורות הבאים.
מוטי שקלאראלכס קולומויסקיהנכדים והנינות שלנו, כאשר ירצו להכיר את ההיסטוריה של החברה הישראלית, לא יכנסו לארכיון כדי לראות את "האח הגדול", שכמו זיקוק המתכלה במהירות מאבד את ערכו דקה אחרי סיום השידור. הם יכנסו לארכיון כדי לראות את "עמוד האש" או את הסדרה המעולה "המנדט", או את תוכנית התחקירים "זמן אמת", שמטפלת בסוגיות שערכן נמדד בטווח הארוך.
ועדיין, המצדדים בסגירת התאגיד מעלים טענות חשובות שמן הראוי לתת עליהן את הדעת: האומנם שידורי הערוץ משקפים את הציבור הישראלי על כל גווניו? האם התקשורת כגורם מתווך וביקורתי אכן עומדת ביעד זה ותכניה מבטאים את המגוון והפסיפס הישראלי העשיר? האם אכן עומדת לנגד עיני קברניטי השידור הציבורי ההבנה שהם מעצבי הזיכרון של החברה הישראלית? האם התכנים משקפים את הזהות היהודית כמרכיב בעל ערך בהווייתנו? מדוע תוכניות הסאטירה נותנת ביטוי כמעט אך ורק לגוון מאוד מסוים בחברה הישראלית?
אלו שאלות חשובות שנכון להתמודד איתן, אך אסור לנו לשפוך את התינוק עם המים המזוהמים.
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
