בשבועיים האחרונים עולה פעם אחר פעם שמו של סבי, השופט משה לנדוי ז"ל, נשיאו החמישי של בית המשפט העליון, על ידי שר המשפטים יריב לוין שמדבר על ה"צורך להחזיר את מערכת המשפט למקום בו הייתה בימיהם של ענקי המשפט לנדוי ואגרנט". גם ראש הממשלה נתניהו אמר לפני מספר ימים ש"דמוקרטיה בנויה מאיזון ראוי בין שלוש הרשויות והאיזון הזה קיים בכל הדמוקרטיות בעולם, הוא גם התקיים בישראל בחמישים שנותיה הראשונות".
אולם ה"רפורמות" המקודמות על ידי לוין ונתניהו אינן מנסות לתקן את מערכת המשפט, אלא להרוס את עצמאותה ולהפוך את ישראל לדמוקרטיה על הנייר, בה קיימת למעשה רשות אחת בלבד – הממשלה. אגב, ניתן לומר שבעוד לוין מציג לפחות עמדה עקבית, נתניהו – שנמצא בניגוד עניינים זועק לשמיים – שינה את דעתו לגבי עצמאות בית המשפט ב-180 מעלות בעקבות הגשת כתב האישום נגדו.
סבי היה אמנם אחד המבקרים החריפים והבולטים של המהפכה החוקתית ושל האקטיביזם של בית המשפט העליון בהנהגת אהרן ברק, אולם סבר ש"כל הכללה נכונה עד גבול מסוים". הוא נחשב מחד גיסא לשופט שמרן, ומאידך גיסא לנועז ופורץ דרך – כשהנסיבות דרשו זאת – ואין לי ספק שאילו היה בחיים, היה משמיע קול נחוש כנגד "רפורמות" אלה, וניתן להראות זאת מעיון בפסקי הדין שלו ומכתיבתו המשפטית הענפה.
מספר דוגמאות מייצגות
ראשית, בעניין חקיקת פסקת התגברות ברוב של 61 – סבי, שחזה בהתפוררותה של רפובליקת ויימאר, הבין היטב שדמוקרטיה בה קיימת עריצות הרוב, אינה דמוקרטיה אמיתית, וברור שהיה מתנגד לחקיקת פסקת התגברות בנוסח המוצע ב"רפורמה" – בעקבותיה תוכל הממשלה לפגוע בזכויות האדם של תושבי המדינה, ללא כל מגבלה חוקית.
אין לי ספק שאילו היה בחיים, היה משמיע קול נחוש כנגד "רפורמות" אלה, וניתן להראות זאת מעיון בפסקי הדין שלו ומכתיבתו המשפטית הענפה
בהתאם, היה לנדוי השופט הראשון שהכיר בכך שעקרון השוויון הוא עיקרון חוקתי רם מעלה במדינתנו, וזאת למרות שאינו מופיע בדבר חקיקה כלשהו, באמירה שנכנסה לקאנון המשפטי שלנו:
"גם בלי להישען על חוקה כתובה הקובעת במפורש את העיקרון של שוויון הכל בפני החוק – אצלנו אין סעיף מפורש כזה, לא בחוקה כתובה ואף לא בסעיף "משוריין" של חוק-יסוד, ואף על פי כן רעיון זה, שאינו כתוב עלי ספר, הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו".
בג"ץ ברגמן התקדימי, ממנו לקוח הציטוט לעיל, העלה ביתר שאת שאלות לגבי מעמד חוקי היסוד מול חקיקה רגילה של הכנסת, ובעקבותיו כתב סבי בשנת 1971 מאמר שכותרתו "חוקה כחוק עליון למדינת ישראל?". במאמר, שמצטיין בראיית הנולד, טען סבי שהגיעה העת לקיים דיון שקול ורציני על משטרנו החוקתי (כשוודאי שלא התכוון בכך למחטף שמבצעים כיום לוין ונתניהו), לרבות דיון בעניין סמכות הכנסת לחוקק חוקה (או חוקי יסוד, להם יהיה מעמד של חוק עליון). לנדוי סבר שהגוף הראוי לשמור על החוקה כחוק עליון במדינה – הוא בית המשפט, ולא הכנסת:
עו"ד אדם ג'ונסוןעצמי"ברור שפיקוח עצמי על ידי הפרלמנט אינו יכול להוות אותו בלם הדרוש נגד הסכנה של שינויי יסודות המשטר החוקתי על ידי הצבעת רוב רגיל בפרלמנט [...] סבורני שבית המשפט יוכל למלא את התפקיד הנכבד הזה כשם שהוא מפקח כיום על חוקיותה של חקיקת-משנה למיניה ועל חוקיות מעשי השלטון המבצע. כישורו המיוחד של בית המשפט למילוי התפקיד הזה טמון, כמובן, במעמדו הבלתי-תלוי, המחסן אותו בפני השפעות חיצוניות. יתר על כן, המדובר אינו בעניינים בהם כרוכים שיקולים פוליטיים אלא בהפעלת הוראות מסגרת מכניות, בדרך הפרשנות המשפטית, עליה אמונים בתי המשפט מטבע ברייתם".
סבי כתב: "סבורני שבית המשפט יוכל למלא את התפקיד הנכבד הזה כשם שהוא מפקח כיום על חוקיותה של חקיקת-משנה למיניה ועל חוקיות מעשי השלטון המבצע"
בעניין ביטולה של עילת הסבירות – ב-1953 ישב הרכב של שלושה נשיאי בית המשפט העליון לעתיד – השופטים שמעון אגרנט (שופט דגול נוסף שגם בשמו משתמש לוין תוך הטעיית הציבור), יואל זוסמן וסבי – בבג"ץ המפורסם בעניין קול העם. העתירה נסבה על הוראה של שר הפנים לסגור עיתונים שיצאו כנגד הממשלה ועודדו סרבנות גיוס. בפסיקתו, הבהיר בית המשפט העליון לממשלה, כי ישנן מגבלות לכוחה. בפסק הדין, שנכתב על ידי השופט אגרנט, הסביר בית המשפט כי מאחר שמדינת ישראל נבנתה על יסודות דמוקרטיים, והושתתה בהכרזת העצמאות על יסודות החירות והבטחת חופש המצפון לכל אזרחיה – חופש הביטוי הוא זכות עילאית במדינה. לכן המבחן שמתאים לבחינת סגירת העיתון, שרק בקיומו ייסוג עקרון חופש הביטוי, הוא "מבחן הודאות הקרובה לפגיעה בשלום הציבור". מאחר שהשופטים קבעו שבמקרה זה לא התקיימה ה"סכנה הקרובה לוודאי לשלום הציבור" לה טען שר הפנים, הם פסקו שהחלטתו ניתנה בחוסר סמכות.
אילו מקרה קול העם היה מגיע לפתחו של בג"ץ כיום, ניתן להניח שהשופטים היו מבטלים את החלטת שר הפנים בנימוק של חוסר סבירות (ולוין וחבריו היו מכנים אותם כנראה "שמאלנים" ו"סניף של מרצ"). אך מדובר בסמנטיקה בלבד, משום שחוסר סמכות שווה לחוסר סבירות.
מעמד עילת הסבירות
יש להבהיר שלנדוי סבר שהרחבת עילת הסבירות שבאה בפסיקה מאוחרת יותר (בג"ץ דפי זהב) היא שגויה, אולם ברור לחלוטין שלביטול עילת הסבירות – ככלי אולטימטיבי ובסיסי לפיקוח על חוקיות אקט מנהלי, בו השתמשו באופן תדיר "בבית המשפט של ענקי המשפט לנדוי ואגרנט" – הוא היה מתנגד בכל תוקף.
באשר לשינוי שיטת מינוי השופטים והפיכתה לפוליטית – סבי האמין בחשיבותה של מערכת משפט חזקה ועצמאית, ועל כך הוא כתב במאמרו מ-1971: "אצלנו עשתה הכנסת מעשה רב בהבטיחה בחוק את אי-תלות השופטים ואת מינוים על ידי גוף בלתי פוליטי. עלינו להיות חרדים מאד לקיום ההסדרים הללו, שהם מעיקרי המשטר החוקתי שלנו. אין לי ספק שהם לא יוכלו לעמוד בנטל הכרוך בהטלת תפקיד פוליטי על בית המשפט".
החשש שמביע סבי, הוא בדיוק לגבי הצעה מסוג הצעותיהם של לוין ונתניהו, לפיה הממשלה תשלוט בהליך מינוי השופטים, תהפוך אותו לכר נוח להשפעות זרות ותעצים את תהליך ההשתלטות של הרשות המבצעת על הרשות השופטת.
באשר לשינוי שיטת הסניוריטי בבחירת נשיא לבית המשפט העליון – לוין-נתניהו אף מקדמים הצעה ספציפית לשינוי שיטת הסניוריטי לבחירת נשיא בית המשפט העליון, כך שתאפשר להם למנות לנשיא שופט שכלל אינו מכהן בו. לגבי נושא זה אסיים בסיפור: בשנת 2005, כשעמד השופט ברק לפרוש לגמלאות, ניסו גורמים פוליטיים למנוע את מינויה של השופטת ביניש לנשיאה, תוך שינוי שיטת הסניוריטי (באופן בוטה פחות מהתוכנית הנוכחית). וכך אמר סבי בן ה-93 לידידו השופט יצחק מילנוב בעניין זה:
"אתה הרי מיטיב לנהוג. אני מבקש ממך, שאם מינויה של ביניש יהיה בסכנה, תנהג אותי בכיסא הגלגלים להפגין נגד זה הפגנת יחיד מול בית המשפט".
אין לי ספק שאילו היה חי כיום, היה סבי אף מגיע להפגין כנגד ההצעות להרס מערכת המשפט של לוין ונתניהו, ומעודד כל אזרח במדינה לעשות כן.
עו"ד אדם ג'ונסון - בשם עדה לנדוי-שפיצר, שלומית לנדוי-ג'ונסון, תמר לנדוי ומשפחותיהן
