כמו בכל יום ובוודאי ביום ראשון שמשי יחסית, אזור בתי הפרלמנט של לונדון היה מלא בתיירים ובתיירות שבאו להתרשם מהביג-בן המחודש, בית הנבחרים המרשים או כנסיית ווסטמינסטר עתירת ההיסטוריה. אולם בנקודת האמצע של האזור, על המדשאה הירוקה של כיכר הפרלמנט, חיכתה לציבור תזכורת מהסיוט הבלתי נסבל שעובר על עשרות ישראלים וישראליות.
מיצג העגלות בלונדון
(צילום: עמרי דגן)
ביוזמה של ישראליות שגרות בממלכה הוצבו במקום עשרות עגלות תינוק ריקות, ועליהן הונחו תמונות של הילדים והילדות שנחטפו לעזה ועדיין שוהים שם, ללא שום סימן חיים שהתקבל מהם. אחרי שדמויות כמו גרטה תונברג התעלמו מהטבח הנפשע שביצע חמאס וגם מחטיפת הילדים והילדות, המיצג הפשוט והאנושי בכיכר הפרלמנט הוא צעקה הכרחית מתוך הלב הפועם של המערב והאגפים הצבועים שלו.
מור טובין, שגרה בלונדון מזה חמש שנים ואמא לשני ילדים, היא אחת המארגנות של האירוע. היא מסתובבת בין העגלות, מסדרת תמונות ומכוונת את הצלמים. בשכונה שלה היא תולה פוסטרים עם תמונות החטופים והחטופות, למרות שחלקם לא יחזיקו מעמד אפילו עשר דקות בטרם ייתלשו.
"התחושה של לחיות רחוק היא קשה מאוד, כולנו אפופי דיכאון", היא מספרת. "כולנו היינו אקטיביים בארץ ואנחנו מחפשים איך לתרום למדינה ולהסביר כמה שאפשר. פה הצלחנו להתאחד כמות נכבדה של הורים סביב הילדים, שזאת תחושה שכל הורה יכול להזדהות איתה, של ללכת עם עגלה ריקה, בין אם תומכים בישראל או בפלסטינים. אנחנו רוצים לגעת בלב של כולם".
המיצג נפרס ביום שאחרי הפגנת ענק פרו-פלסטינית, ודיווחים לא מעטים על תחושות לא נעימות בקהילות יהודיות. לונדון תמיד הייתה מעוז של שמאל רדיקלי, אבל המלחמה הנוכחית מגבירה את החשש מאנטישמיות, לצד אכזבה קשה מהתגובות העלובות של ארגונים חזקים כמו הפרמיירליג, התקשורת בראשות ה-BBC וכמובן החוגים האינטלקטואליים.
לפי טובין, לתחושת הביטחון היה משקל בהכנות לפעילות. "היה חשש, לגמרי, הרבה אנשים היו אמורים להגיע והם נרתעים קצת", היא מודה. "אבל הרגשנו שאנחנו באים לעשות מיצג בלי הרבה רעש, שעומד דומם ולא מדבר פוליטיקה בכלל. יש פה ילדים שאלוהים יודע מה קורה אתם, מי מאכיל אותם, אם מחבקים אותם. אנחנו דורשים בטח להחזיר אותם או לפחות שהצלב האדום או ארגונים ידאגו לדברים הבסיסיים שהם הכי צריכים".
מנגד, מספרת טובין, ניכרת סולידריות, בעיקר במקומות שבהם מתנהלים החיים עצמם. "עכשיו יש הרגשה שהתקשורת מחפשת יותר את המקומות של האנטישמיות ושנאת הזרים", היא אומרת, "אבל אנחנו לא בבית ספר יהודי ועל כל ילד ישראלי יש 20 ילדים מוסלמים, ולא הרגשנו דבר. בית הספר מיד נרתם ומדברים על קהילה וסולידריות ולהרחיק את הילדים מזה. אבל כן, מגלים צדדים לא נעימים. זאת פעם ראשונה מזה חמש שנים שאני מרגישה צורך להצניע את הישראליות שלי".
המיצג מעורר התעניינות תקשורתית קלה וגם כמה עוברי ועוברות אורח נעצרים לשאול ולברר. אבל באופן אירוני, הרוב מצטלמים ליד הפסל של מהטמה גנדי וגם ליד פסלה של מיליסנט פוסט, הפעילה הסופרג'יסטית שנלחמה על מתן זכות הצבעה לנשים. "אומץ קורא לאומץ בכל מקום", היא מצוטטת על פיסת המתכת שהוא חלק מהפסל. לאיפה הגענו שהקריאה להחזיר ילדים חטופים היא חלק מאותו אומץ, ואפילו בלונדון קשה למצוא אותו.
