ישראלים רבים, כמו גם אין ספור אוהבי ישראל מעבר לים, חיים כבר שמונה חודשים בסיוט מתמשך. המדינה כפי שהכירו אותה עלולה להיעלם. עצם המחשבה גורמת ללב להחסיר פעימה. עולם ללא ישראל דמוקרטית הוא עולם שאיש מאיתנו לא רוצה, אולי גם לא יכול לדמיין. אדם הוא סך כל זיכרונותיו, ואלה, לפחות ביחס לישראל (המולדת והמושג) טובים בסך הכל. אנחנו אוהבים את ישראל, את הישראליות, את התרבות והמזג והשפה. אז מה, זה ייגמר?
קשה לדמיין. וזה מוזר, כי אנחנו עם שהדמיון הוא התבלין הסודי שלו כבר דורות. אברהם היה צריך חתיכת דמיון כדי לנטוש את ארצו, את מולדתו, את בית אביו ואמונותיו. ויציאת מצרים? עַם בלי דמיון לא היה מצליח להאמין בעולם בלי עבדות. הוא לא היה מורד, לא יוצא למסע המדברי ובטח לא שורד אותו 40 שנה.
אנחנו עם שהדמיון מגדיר אותו גם ברגעי משבר. כשירושלים בערה ורבן יוחנן בן זכאי הצליח להימלט בארון קבורה, הוא ביקש מאספסיאנוס חסד שאין עתיר-דמיון ממנו. תן לי את יבנה וחכמיה, ביקש בן זכאי. הוא ראה את בית המקדש החרב והבין שתם פרק בתולדות העם, אבל הצליח להפליג בדמיונו ולשרטט עולם יהודי בלי בית מקדש, בלי משמרות כהונה ובלי קורבנות. איזה מזל שציווה לנו יהדות אחרת. במקום בית מקדש, בית מדרש ובית כנסת.
אנחנו עַם עִם דמיון מפותח, לפעמים אפילו על גבול ההזיה. הרצל, למשל. עיתונאי וינאי עם חזון מגלומני וכריזמה מידבקת הצליח להביא 204 יהודים לבאזל, לסמינר רעיוני שאותו הוא עיצב כמו קונגרס של אומה מתוקנת. הם היו אז מיעוט שבמיעוט. חלק הארי בעם היהודי לא שעה לחזון הציוני, אפילו בז לו. אבל הדמיון? הוא-הוא שגרם למציאות, דווקנית וקמצנית שכמותה, להשפיל עיניים. "אם תרצו אין זו אגדה" זה לא משפט בעלמא, זו הוראת בימוי.
ואיפה לא הצלחנו לדמיין? זה קורה לנו מול אסונות. את הנורא מכל לא הצלחנו לדמיין. היו שידעו להאזין לדופק האירופי ההולם בפראות הרבה לפני השואה. כך הרצל עם תוכנית אוגנדה, כך ז'בוטינסקי עם רעיון האווקואציה. אבל רוב העם היהודי מיאן לדמיין שהנקודה האפלה באופק תהפוך, בקרוב, לשמש שחורה. ונשארו. הלקח ההיסטורי אמנם תובע מהעם היהודי לקוות לטוב, אבל בה במידה מצווה עליו לדמיין את הרע. כי הרע מכלה והבית בסכנה.
ארור הדמיון המהלך אימים, אבל האם ניתן שלא לתהות על גורלה של מדינה שאיתמר בן גביר הוא שר המשטרה שלה? ובצלאל סמוטריץ' ניצב על אוצרה? וכאשר בראשה עומד אדם שהתכונה המאפיינת אותו ביותר, גם לדידם של תומכיו, היא יכולתו לאחז עיניים? קשה לדמיין שזה יהיה סופו של האקספרימנט הציוני, אבל זה עלול לקרות. דמוקרטיה רעועה, בלי חוקה, בלי שני בתי מחוקקים, בלי קוד התנהלות של זאת-לא-ייעשה (it's not done), התלויה על בלימת בית המשפט העליון. דמוקרטיות מוצקות מישראל קרסו.
ד"ר יזהר הססיוטים וכאב לב אינם תוכנית עבודה. אנו משיבים מלחמה שערה ברחובות, אבל המאבק הזה הוא חוצה יבשות. גם לעם היהודי בתפוצות יש תפקיד. זהו מאבק ציוני מאין כמוהו אך לא עניין ישראלי פנימי. הציונות, נזכיר, נחלמה, נהגתה ונולדה בתפוצות. ישנם כ-17 מיליון יהודים בעולם היום, רק שבעה מהם כאן. לעם קטן כל כך אין את הפריבילגיה לוותר. יהיה זה אסון ברמה היסטורית אם הפרק המפואר שנרשם כאן במחצית השנייה של המאה ה-20 ירד למצולות.
זוהי מלחמת העצמאות השנייה, וגם היא, כמו הראשונה, מחייבת דמיון לצד נחישות ותעוזה. לא יישפך בה דם, אני מקווה, אני מתפלל, אך היא קיומית בכל מובן אחר. וחייבים לנצח. לעם שלהמנון שלו קוראים "התקווה" אין ברירה אחרת.
- ד"ר יזהר הס הוא סגן ומ"מ יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
