בתרמיל הגב שלי שמרתי גזיר עיתון שהבאתי עימי מהארץ. סופר בו על שני יהודים שעדיין חיים בקאבול, והם האחרונים שנותרו בארץ הזו מקרב הקהילה היהודית הגדולה באפגניסטן שמנתה עוד בתחילת המאה ה-20 כ-10,000 איש. החלטתי למצוא אותם ואת ספר התורה העתיק, כך נאמר לי, שהם החזיקו ברשותם. לא היה לי שום מושג היכן נמצאים השניים, אם הם בכלל נשארו בקאבול או שנעלמו בתקופת הטליבאן וההפצצות האמריקאיות. ניסיתי לשאול את נאדיר, אבל הוא אפילו לא הבין את המונח "Jew "או "יָהודי" בערבית שבה השתמשתי.
ניסיתי לשאול עיתונאים שהיו ב"אינטרקונטיננטל" וגם הם לא ידעו לסייע. קאבול היתה שרויה עדיין בסערת יצרים ורגשות שמאפיינת עיר שזה עתה נכבשה. הכובשים הפגינו אדנות, הנכבשים חששו מן השלטון החדש שעדיין לא התגבש, והעיר כולה היתה בוקה ומבולקה. החלטתי לרדת אל הבזאר הגדול שבמרכזה ולנסות את מזלי אצל הסוחרים הזקנים. הצעירים, כמו נאדיר, לא ידעו אפילו על מה אני מדבר. לימים למדתי כי המשפחות היהודיות האחרונות עזבו את קאבול בשנות ה-70 של המאה הקודמת. כולם ברחו, כאמור, חוץ מאותם שני יהודים, שלפי השמועה וכתבות שהתפרסמו פה ושם בעיתונות העולמית נותרו בקאבול ושמרו על הגחלת.
הייתי כמובן צריך להיזהר כדי שלא אחשוף אגב החיפושים את זהותי היהודית והישראלית. המוג'הידין הם פנאטים לרוב, ואנשי טליבאן הסתתרו עדיין בקאבול ובשעות הלילה יצאו לשדוד ולרצוח. אחר כך ברחו עם שללם לאזור השבטים שבגבול עם פקיסטן. זכרתי שבית כנסת נקרא בערבית "כָּניס". נאדיר לא הכיר את המילה אבל הבין בערך מה אני מחפש. הצעתי לו שנתחיל בסוחרי השטיחים. היהודים האפגנים עסקו בסחר שטיחים, מפני שרובם ברחו מפרס וזה היה מקצועם גם שם. התחלנו ללכת מסוחר שטיחים זקן אחד למשנהו. רובם לא ידעו על מה אנחנו מדברים, ומי שכן ידע אמר שכבר אין "כָּניס" בקאבול. בשעת הצהריים, מתוסכל אך עם אמביציה מטורפת למצוא את היהודים האחרונים באפגניסטן, החלטתי לזנוח את אמצעי הזהירות. אמרתי לנאדיר שישאל היכן נמצא ה"מהאל אל-יהודייה" (הגטו היהודי) או שפשוט יגיד שהוא מחפש "יָהודי" במבטא ערבי.
פנינו לעשרות סוחרי מזכרות, סוחרי תכשיטים, חלפנים וסוחרי בדים, עד שבשעת אחר צהריים מאוחרת האיר לנו המזל פנים. אפגני זקן, ששוטט כשזרועותיו שלובות מאחור בכיכר המרכזית, אמר שהוא חושב שהוא יודע על מה אנחנו מדברים, והוא לקח אותנו לחנותו של אדם בשם זבולון סימן-טוב, שנמצאת ב"רחוב התרנגולות", ממש מאחורי הכיכר המרכזית. התמזל מזלנו וסימן-טוב בדיוק עמד לנעול את החנות הקטנה בטרם יעשה את דרכו לביתו. הבטתי עליו, ראיתי יהודי בשנות ה-40 המאוחרות לחייו, קירח ועב כרס. אמרתי לו "שלום עליכם". חיוך רחב התפשט על פניו. "בינגו", חשבתי לעצמי. רק אחר כך הבנתי שהחיוך הרחב שקידם את פני לא היה מכוון ליהודי או לישראלי שאני אמור להיות, אלא לעיתונאי שהחזיק מצלמה. כפי שעשה כמה פעמים בעבר ועשרות פעמים אחרי כן, סימן-טוב התראיין בשמחה, בתשלום כמובן. היה לו, מסתבר, תעריף: 500 דולרים שגבה מכתבים של הרשתות האמריקניות הגדולות ו-100 דולרים בלבד שגבה מעיתונאים עם גב פיננסי רחב פחות שעמדו איתו על המיקח.
הוא לא דיבר עברית. הבנתי שהוא אינו שולט בשפה, למעט מילים ספורות שידועות לו בעיקר מסידור התפילה. גם אנגלית הוא לא דיבר. לכן היינו צריכים לנהל את השיחות בינינו באמצעות המתורגמן. זה היה מכשול מפני שכשהדברים נגעו לנושאים של יהדות, תפילה וכיוצא בזה, לקח לנאדיר די הרבה זמן כדי להבין על מה זבולון סימן-טוב מדבר. בהמשך הוא פתח לכבודי מחדש את החנות, שאל אם אני רוצה לקנות משהו, אבל אני הייתי להוט להכין את הסיפור הזה, ואם אפשר אז גם לשדר אותו עוד אותו ערב. ואולי הייתי קצת להוט מדי, כיוון שסימן-טוב רמז מיד שהוא עני ונצרך וכי אין לו מה לאכול ושהוא מצפה שאני אעזור לו. ביקשתי מנאדיר לרמוז לו שהוא יתוגמל בעין יפה אם רק ייקח אותי לבית הכנסת ויראה לי גם את ספר התורה ויתראיין בנושא, והעיקר - יפגיש אותי עם עוד יהודים שנמצאים בקאבול. ממה שפורסם בתקשורת הבנתי שסימן-טוב נמצא בריב קשה עם היהודי האפגני האחר, יצחק לוי, ולכן לא דיברתי עליו ישירות. אינני יודע מה נאדיר אמר לו, אבל עיניו של סימן-טוב אורו והוא מיהר לנעול את החנות ולהוביל אותנו לרחוב "גול", (באפגנית - פרח או פרחים), שפעם, בימים הרחוקים של המלוכה באפגניסטן, התרכזו בו כל מוכרי הפרחים של העיר.
הגענו לבית מספר 8, שדלת ברזל נעולה, צבועה תכלת, בפתחו. סימן-טוב פתח אותה ובתנועת יד הזמין אותנו להיכנס פנימה. נכנסנו למרכזה של חצר גדולה שמבנה מרובע בן שתי קומות הקיף אותה מכל עבריה. החצר הייתה מרוצפת בחלקה וניכר שהמתחם ידע ימים טובים יותר. סימן-טוב היה לבוש בשרוואל קמיז בצבע חקי בסגנון אפגני, אבל כשנכנסנו לחצר, הוא אמר לי בעברית, "בית כנסת", והוציא כיפה לא גדולה בצבע אדום לוהט והניחה על ראשו. אחר כך התחיל לצעוד לעבר גרם המדרגות שהוביל לקומה השנייה של המבנה. התברר ששם הוא גר. אבל עוד לפני שהספקנו להניח את הרגל על המדרגה הראשונה, נפתחה אחת הדלתות שבקומת הקרקע, ויצא ממנה אדם שמיד החל לצעוק על סימן-טוב. האיש נראה כמו אחד מעשרות מקבצי הנדבות הקשישים שפגשנו אותו יום בבזאר. הוא היה כפוף וזקנו הלבן, הדליל, היה מוכתם בניקוטין. לראשו חבש טורבן כהה. גלימת צמר ארוכה שצבעה לא ברור השתלשלה מכתפיו עד לקרסוליו. מעל הגלימה, על פלג גופו העליון, הוא לבש וסט אפור חסר שרוולים וכפתורים, מהסוג שלבשו אז המוג'הידין, וכפכפי עור בלויים השלימו את התמונה. נאדיר סינן לעברי בשקט, "הוא מקלל. הוא אומר שזבולון (סימן-טוב) גנב ושלא נאמין לאף מילה שלו". ביקשתי מנאדיר שישאל את סימן-טוב מי זה. סימן-טוב התחיל לעלות במדרגות והורה לנו בתנועת יד תקיפה לבוא אחריו. "זה סתם משוגע, תעזבו אותו", אמר. ביקשתי אז מנאדיר שישאל את הזקן מי הוא ומה הוא עושה כאן. "אני יצחק לוי. אני בעל המקום הזה. והוא מנסה לגנוב לי את בית הכנסת".
את המילה "בית כנסת" הוא לא אמר בניב דרי, אלא בביטוי שהיה יותר קרוב לעברית מאשר לכל שפה אחרת. נאדיר לא ידע לתרגם את המילה, אבל אני הנהנתי בראשי וביקשתי בתנועת יד שימשיך לתרגם. "אסביר לך אחר כך", אמרתי. הייתי בדילמה: האם לעלות בעקבות זבולון סימן-טוב, או להמשיך את הדיאלוג עם יצחק לוי .ביקשתי מנאדיר שיבטיח ללוי שתכף נרד אליו. רק נשתה קודם כוס תה אצל סימן-טוב שהזמין אותנו. זה היה נימוק מנצח. באפגניסטן, בשום תנאי ונסיבות, אין מעליבים מארח. זה עלול לעלות ביוקר. לוי הפטיר משפט קצר, נופף בביטול בידו וחזר לדירתו. "הוא אומר שסימן-טוב שקרן ושלא נאמין לאף מילה היוצאת מפיו, שסימן-טוב רק רוצה כסף ושהוא יגנוב מאיתנו כמו שגנב ממנו את ספר התורה ומכר אותו".
בקומה השנייה היה מסדרון פתוח לחצר שמעקה ברזל מסוגנן וצבוע תכלת גידר אותו מפני נפילה. בצד שמאל של המסדרון היו דלתות נעולות. סימן-טוב פתח אחת מהן והזמין אותנו להיכנס. "זהו ביתי", הוא אמר באנגלית. אחר כך הרתיח מים לתה, מילא מגש חרס גדול בצימוקים, בשקדים ובפיסטוקים כמנהג אפגניסטן ואז הוריד את הקמיז ונשאר בגופייה לבנה חסרת שרוולים. הוא לא לבש ציצית. סימן-טוב סיפר שהוא בא לקאבול כילד, כשהוריו ברחו בשנות ה-50 מהעיר הראט שבמערב אפגניסטן, סמוך לגבול עם איראן. הראט הייתה מהגדולות ומהחשובות שבערי אפגניסטן. קרבתה לגבול עם איראן והשלטון הקולוניאלי הבריטי מיצבו אותה כצומת חשוב של מסחר, שלטון ותרבות, עיר ליברלית וקוסמופוליטית שפרחו בה האמנות, הספרות והמוזיקה. השטיחים שנטוו בה היו מהיפים ומהמבוקשים באירופה. הקהילה היהודית הגדולה שבעיר מנתה כ-4,000 נפש והתחרתה בזו של קהילת קאבול. רוב היהודים שהיו בהראט ברחו לשם מאיראן במאה ה-18, אחרי שהמוסלמים השיעים תושבי משהד ויאזד עשו בהם פרעות. מי שנותר בחיים אולץ להתאסלם.
רוב האנוסים ברחו להראט שבאפגניסטן ושם חזרו ליהדות. הסונים האפגנים סובלניים הרבה יותר, מסתבר, מהשיעים שמעבר לגבול. לפרנסתם עסקו היהודים בעיקר בסחר שטיחים ובצורפות. הם היו חלק בלתי נפרד מהסצינה הליברלית המתקדמת של אפגניסטן בתחילת המאה ה-20, אבל כשהוקמה מדינת ישראל החלו גם האפגנים שבהראט לרדוף את בני עירם היהודים. רובם של אלה עלו לארץ בשנות ה-50 ,אחרי מלחמת השחרור. אחרים נפוצו לאנגליה ולמדינות דוברות אנגלית אחרות ובעיקר להודו. כאלף נפש העתיקו את מגוריהם לקאבול כדי ליהנות שם מחסותו של המלך הנאור זאהיר שאה. כך, לטענתם, הגיעו לקאבול גם סימן-טוב ויצחק לוי. תוך כדי שאנחנו לוגמים מהתה, התפאר סימן-טוב שהוא אחד מצאצאי הרב הראשי המיתולוגי של הראט - המולה יוסף סימן-טוב. נדמה לי שהוא אמר שהוא נכדו (באפגניסטן, הרב היהודי נקרא מולה, בדיוק כמו חכם הדת המוסלמי). "הגעתי לכאן עם הוריי ופתחנו חנות גדולה בשוק. מה שראית, החנות הקטנה שיש לי עכשיו, זה מה שהצלתי ממה שהיה לנו, למשפחתי ולי".
"אתה חי לבד? אין לך אישה, ילדים?", הוא היסס. לבסוף סינן במהירות: "יש לי משפחה בישראל". איפה בישראל? "בחולון". יש לך קשר איתם? הוא שוב הביט בי בחשש. "היה לי קשר איתם. לפני שהטליבאן באו הייתי מדבר איתם בטלפון, אבל כבר שנים שלא דיברתי איתם". אתה לא מתגעגע אליהם? הוא לא ענה, פרס את ידיו וגלגל את עיניו לתקרה. לא ידעתי אם זה כן או לא, אבל ראיתי שהוא ממש לא רוצה לדבר על זה. לא התאפקתי ושאלתי למה נשאר כאן. "בית הכנסת הזה הוא כל הרכוש שלי. היה פה ספר תורה עתיק שהמשפחה שלי הביאה מהראט, אבל הטליבאן לקחו אותו. יצחק לוי, זה שראית למטה, עזר להם. אני שומר עכשיו על בית הכנסת עד שיבואו יהודים מהעולם וייקנו אותו ממני וישמרו עליו. אם אני אלך מפה, יצחק לוי ייקח הכול וימכור לגויים". את המילה 'גויים' הוא אמר בעברית. ניכר היה שהוא בטוח שאני יהודי, ולהערכתי הוא גם הבין בחושיו המחודדים שאני ישראלי. אבל הוא לא עשה כל סימן לכך, כנראה בגלל נוכחותו של נאדיר. כששאלתי אותו על חייו תחת שלטון הטליבאן, הוא עשה עצמו כמי שאינו שומע והזמין אותנו לראות את בית הכנסת, שלדבריו כאמור היה שייך לו. נכנסנו לאולם גדול, בצד הצפוני שבקומה השנייה של המתחם. האולם היה ריק, רצפתו חשופה וקירותיו מסוידים בלבן. במרכזו היו שני עמודים לבנים, במה נמוכה ודוכן תפילה, כזה שמעליו מגוללים את ספר התורה כשקוראים בו בשבתות ובמועדים. דוכן התפילה היה מכוסה שטיח מרופט. הבמה היתה מוקפת מעקה שצבעו כחול בהיר.
תהיתי אם יש משמעות לעובדה שכל הפריטים העשויים מתכת בבית הכנסת היחיד שנותר באפגניסטן ובמתחם סביבו היו צבועים תכלת. אביו של נאדיר הסביר לי מאוחר יותר שהצבע הכחול לגווניו הוא הצבע המועדף על האפגנים. אולי בגלל הלפיס לזולי, אבן החן הנחשבת בעיניהם אבן קדושה, ואולי משום שבאפגניסטן קל היה למצוא את "תולעת השני" ואת האינדיגו - החומרים שכאשר מערבבים אותם יחד במינון מסוים הם יוצרים את הכחול האפגני המיוחד. "הבורקה" של הנשים צבועה בכחול כזה וכך גם הטורבנים של הגברים בחלק מן השבטים הפשטונים. היהודים עסקו מהאלף הראשון לספירה בסחר בדים ומשי באפגניסטן והתמחו בצביעת בדים בכחול האפגני. הם שמרו את סוד התרכובת בקנאות ולמעשה החזיקו במונופול על הצבע המיוחד והיפהפה. לכן הכינוי של היהודים באפגניסטן בפי המקומיים בתחילת המאה הקודמת היה "כחולי-הידיים".
בכותל המזרח היו שתי גומחות שהיו אמורות לשמש ארון קודש, כך הבנתי מהסבריו המגומגמים של סימן-טוב. "ארונות הקודש" האלה - שניים ולא אחד - היו סגורים מאחורי דלתות פורמייקה חומה, שבורה בשוליים, וכשסימן-טוב פתח אותן בפנינו מצאנו שם כמה סידורי תפילה בלויים, מודפסים עברית, ויריעת קלף גדולה, קרועה בחלקה ומלאת אבק, שעליה נכתב השם המפורש ומסביבו פסוקים בכתב עברי ובפרסית-יהודית. סימן-טוב הראה לנו את כל אלה בגאווה רבה, אבל ספר תורה לא היה שם. לעומת זאת, היה שם שופר קטן ופשוט, עשוי קרן איל. סימן-טוב הסביר לנאדיר שבשופר הזה תוקעים בראש השנה. ביקשתי ממנו לתקוע בשופר. הוא נשף והתאמץ ולא הצליח להפיק אפילו צפצוף דק אחד. מעל ל"ארונות הקודש" היתה כתובת על לוח מתכת אפור. "ואהבת לרעך כמוך" היה כתוב שם, ובהמשך נכתב כי בית הכנסת הזה נוסד הודות לנדיבותה של קהילת קאבול ב-1966.
אחר כך התברר לי שבקאבול היו לפחות עוד שני בתי כנסת גדולים, אבל זהו בית התפילה האחרון שנותר בבעלות יהודית. כזה שבעבר, מדי פעם, הצליחו לאסוף מניין ולהתפלל בו. לימים, הרבה אחרי שעזבתי את קאבול, כשהאמריקנים וכוחות נאט"ו התבססו באפגניסטן, היו מתקבצים בו בשבתות, בראש השנה וביום כיפור חיילים יהודים-אמריקנים ואירופים לתפילה. לפי כל הסימנים, הבניין לא נבזז. הוא אף תוחזק, סויד ונצבע. אבל אז כשהייתי שם, מלבד כמה ציורים על הקירות וסידורי התפילה המעטים שבתוך "ארונות הקודש", לא היה כל סימן שזהו בית כנסת פעיל. "איפה ספר התורה?" שאלתי. "הטליבאן גנבו אותו. יצחק לוי עזר להם", אמר סימן-טוב בלי לנסות אפילו להסתיר את הבעת התיעוב שהתפשטה על פניו.
הייתה כבר שעת ערב מאוחרת ואני הייתי חייב לעלות לשידור בלוויין. הייתי בדילמה: האם לעלות עם הסיפור מיד, בלי שהספקתי עדיין לצלם ריאיון עם יצחק לוי? החלטתי להתאפק ולחכות לפחות עוד יום אחד, עד שהסיפור במלואו, או לפחות ברובו הגדול, יהיה בידי. בבוקר שלמחרת, קצת אחרי שהשמש הפציעה מאחורי ההרים, נקשנו על דלת הברזל של מתחם בית הכנסת. לא הייתה תשובה. החנויות היו עדיין סגורות ולכן הערכתי שסימן-טוב לא יצא עדיין לחנותו. לגבי יצחק לוי, לא ידעתי אם הוא במתחם או לא, אבל הערכתי שאם נתעקש מספיק, מישהו בסוף יפתח לנו. האפגנים הם עם עיקש, גם אם הם יהודים, ואם אתה רוצה מהם משהו, אתה חייב להיות עיקש כמותם ופשוט לא להרפות. לבסוף שמענו את הבריח זז מבפנים ולהפתעתי, יצחק לוי הופיע בפתח. הוא הביט בנו רגע ואז הזמין אותנו בתנועת יד להיכנס פנימה וללכת אחריו. לוי התגורר במה שנראה כמו מערה גדולה, אבל למעשה זה היה אחד החדרים שכנראה שימשו את הקהילה היהודית הקטנה בקאבול ללימודי קודש בימים טובים יותר.
על הרצפה היו יריעות בד עבה שנראו כמו שטיחים שהתבלו. זגוגיות החלון היו מכוסות לשלשלת ציפורים והאור בקושי חדר דרכן. על יד אחד הקירות הייתה מיטה רחבה, מכוסה במיני בדים, שיצחק לוי התיישב עליה. התיישבנו מולו על השטיח בשיכול רגליים. לוי סיפר שהוא כבן 60 והוא הרב של בית הכנסת (מולה). בלי הקדמות, וכדי לקבל תשובה אותנטית, שאלתי את לוי היכן ספר התורה העתיק שהיה בארון הקודש של בית הכנסת. השאלה כמו הוציאה את לוי מדעתו. הוא הצביע כלפי מעלה, לקומה השנייה שבה גר סימן-טוב ופצח במונולוג מהיר ומלא חימה. לדבריו, סימן-טוב גנב את ספר התורה בתקופת שלטון הטליבאן ומכר אותו לסוחרים או לאספני עתיקות שעמם הוא עומד בקשר. נאדיר התקשה לעמוד בקצב הדיבור של הקשיש שהתיז קצף מפיו וזרועותיו נעו באלימות כבושה, אבל הצליח להבין ממנו שהוא, לוי, התלונן על גניבת ספר התורה במשטרת הטליבאן, אבל "סימן-טוב היה מרגל שלהם ולכן הם לא עשו לו כלום". בסופו של דבר גם לטליבאן נמאס. הם עצרו את לוי וסימן-טוב, חקרו אותם בעינויים בניסיון לברר מי באמת גנב את ספר התורה העתיק, וכשלא הצליחו לפתור את התעלומה שחררו את השניים לבתיהם כשהם חבולים ומצולקים. בעיני, גרסתו של לוי בעניין ספר התורה היתה אמינה יותר מזו של סימן-טוב. בכל תקופת שלטונם כיבדו הטליבאן את מתחם בית הכנסת היהודי היחיד שנותר בקאבול ולא נגעו בו או בדייריו. לכן סביר שאת ספר התורה הקדוש, שלא נמצא עד היום, גנבו מי שידעו שהוא שם וגם ידעו את ערכו בשוק.
המסקנה הייתה די מובנת מאליה. עוד לוי מדבר שמענו דפיקות על הקיר ואת סימן-טוב צועק כמה משפטים בדרי. יצחק לוי השיב לו בצעקות והושיט את ידו לעבר אלה גדולה שנשענה על דופן המיטה. נאדיר הסביר לי שסימן-טוב צועק שלא נאמין למילה אחת ממה שהזקן המשוגע אומר, ואילו יצחק לוי דרש מסימן-טוב שיסתלק ואיים שאם ימשיך להטרידו הוא יֵצא וישבור לו את הגולגולת עם האלה. "מספיק הצקת לי כבר", זעק לוי בחמת זעם. "לך כבר מפה ואל תחזור", תרגם נאדיר. חילופי הצעקות נמשכו עוד כמה דקות עד שסימן-טוב הלך לדרכו. "ממה אתה מתפרנס?" שאלתי את לוי. הוא הרהר קצת, "חשטים", אמר. ראיתי שנאדיר לא מאמין למשמע אוזניו. הוא שאל שוב ויצחק לוי חזר ואמר: "חשטים". נאדיר פנה אלי כשהבעה של חוסר אמון נסוכה על פניו: "הוא אומר שהוא מכשף".
מסתבר כי לוי ומשפחתו החילונית התייחסו בזלזול ובתיעוב לאנשי הדת, שכביכול ניחנו בכוחות על-טבעיים, וסחטו את פרוטותיהם האחרונות של המאמינים התמימים. "איזה כישופים בדיוק אתה עושה לפרנסתך?" שאלתי. "מרפא חולַיים, מכל הסוגים, עוזר לאנשים שיש להם צרות עם הנשמה ועם הגוף". למשל? "אם למישהו כואב הגב והרופאים לא מצליחים לעזור לו; אם אישה, הבעל שלה כבר לא רוצה אותה יותר, או בחורה שהחתן שלה כבר לא אוהב אותה - אני נותן להם משהו שמחזיר להם את האהבה. אנשים שהצלחתי לפתור להם את הבעיה סיפרו לאנשים אחרים והם באים אלי כל יום כמעט. הם יודעים שכיהודי, אלוהים נתן לי כוח שאין למוסלמים ולכן הם באים אלי".
ולהתפלל אתה יודע? "בוודאי", אמר לוי וקם על רגליו בכבדות. הוא גרר את רגליו לעבר הדלת ומשם למדרגות העולות לקומה השנייה. כשהגענו למעלה, נכנסנו אל בית הכנסת שהיה סמוך לדירתו של יריבו סימן-טוב, ופתוח לכול. שם ניגש לוי לארון הקודש, לקח סידור והחל למלמל מתוכו בשטף ובמהירות. הבחנתי בכמה מילים בעברית במבטא פרסי. ביקשתי ממנו לקרוא באטיות ובקול רם. הוא אכן קרא בעברית מהסידור שחלקו היה כתוב פרסית-יהודית (ז'רגון המעֵרב פרסית ועברית הנכתב באותיות עבריות; זהו הניב המקביל של מרכז אסיה ליידיש של יהודי אירופה). אחר כך הוא לקח את השופר, הצמיד אותו לשפתיו ותקע בו. לא הבנתי כיצד הריאות של הזקן הכפוף והשברירי הזה מפיקות צלילים כה עזים מן השופר העתיק: תרועה, שברים, תרועה. עורי סמר, בעיקר כשהבחנתי בדמעה שנשרה מעינו של לוי. "אדון לוי, למה אתה בוכה?", שאלתי. נאדיר תרגם. לוי ענה בעברית. "החיים שלי, המשפחה שלי...". איפה המשפחה שלך? שאלתי בעברית. "בבאר שבע", הוא אמר.
כשירדנו לחצר הפנימית של מתחם בית הכנסת, מצאנו את סימן-טוב עם אדם נוסף, אפגני צעיר, שלרגליו פרפרו וקרקרו כמה תרנגולות קשורות ברגליים. נאדיר הסביר לי שסימן-טוב מתמקח עם האפגני על מחיר השחיטה של משהו. אחר כך לקח סימן-טוב סכין גדולה, בדק את חודהּ ואמר בעברית, במבטא אפגני, "על השחיטה" - שיסף את גרונה של התרנגולת. אחר כך הניח אותה לדמם בתוך גומה מלאה בחול שהיתה חפורה לשם כך בקרקע. כשנספג הדם השליך סימן-טוב את התרנגולת אל תוך חבית. שם פרפרה וחבטה בדופנות הברזל שהפיקו צליל מתכתי עמום, עד שחדלה. סימן-טוב חזר במהירות על הפעולה שלוש פעמים. האפגני המרוצה שילם, לקח את שללו והלך. כך התברר לי שסימן-טוב הוא אדם לכל עת. לא רק סוחר שטיחים, עתיקות ומזכרות, כפי שהצהיר השלט שעל חנותו, אלא גם שוחט לעת מצוא. את ההסמכה לשחיטה קיבל, לדבריו, מרבהּ של קהילת סמרקנד. שאלתי למה הוא מברך בעברית כשהוא שוחט עופות עבור מוסלמי. סימן-טוב חייך ואמר שמוסלמים אדוקים, הרוצים בשחיטה כשרה למהדרין על פי ההלכה המוסלמית ("חלאל"), משחרים לפתחו כדי שישחט על פי הדין היהודי. "הם משלמים מחיר טוב", ציין בשביעות רצון ניכרת.
לפי מסורת עתיקה שרווחה בקהילות יהודיות במרכז ובדרום אסיה, לפחות חלק מן הפשטונים האפגנים הם צאצאי עשרת שבטי ישראל שגלו מארצם אחרי חורבן בית ראשון. השבטים ה"פתאניים" - כך נקראים הפשטונים במקורות היהודיים - יושבים במערב פקיסטן ובמזרח ודרום אפגניסטן. הם מהווים כ-40% מאוכלוסיית אפגניסטן ורוב מכריע בקרב תושבי קאבול. הפשטונים הם אמנם מוסלמים סונים אדוקים, והטליבאן הפונדמנטליסטים התחנכו, גויסו ונעשו כוח צבאי ופוליטי במדַרסות הפשטוניות שבפקיסטן ובאפגניסטן, אבל כמה ממנהגי הפשטונים דומים ואף זהים למנהגי היהדות. הם, למשל, שובתים ממלאכה מצהרי יום שישי ועד מוצאי שבת - בניגוד לנוהג המוסלמי הרווח, ולפיו יום שישי הוא יום המנוחה השבועי, מדליקים נרות בערב שבת וכו'. המסורת, וכמה אטימולוגים וחוקרי דת יהודים וישראלים, גם מציינים את הדמיון הרב בין שמות כמה מן השבטים הפתאנים לבין שמות יהודיים ושמות כמה משבטי ישראל הנידחים (למשל, שבט אפרידי, אפרים, או שבט רבאני, שאחד מבניו היה ראש ממשלת אפגניסטן הזמנית אחרי שהסובייטים נסוגו). המחקרים האטימולוגיים שקראתי אחרי שובי מאפגניסטן ואשר הוכיחו כביכול את מוצאם של הפשטונים מעשרת השבטים לא ממש שכנעו אותי, אבל סיפורים ועובדות שנתקלתי בהם בשטח כשהייתי באפגניסטן תמכו גם תמכו במסורת זו.
הזוג המוזר הזה העסיק אותי עוד כמה ימים. קניתי מסימן-טוב, במחיר די מפולפל, שטיח אפגני יפהפה עשוי תערובת של צמר ומשי. גודלו היה כזה שיכולתי, אחרי קיפול יצירתי, להכניסו לתרמיל הגב הגדול ולקחתו איתי חזרה לארץ. גם היום אוהבים נכדיי להשתטח עליו אצלי בסלון. סימן-טוב שבא על סיפוקו פתח את פיו וסיפר כיצד הוא ויצחק לוי הגיעו עם משפחותיהם מהראט לקאבול בראשית שנות ה-70. באותן שנים נטשו רוב בני הקהילה היהודית של קאבול, שמנתה כאמור בתחילת המאה כ-4,000 נפש, והתפזרו בעולם. בתי המאהאל אל-יהודייה, הגטו היהודי, נתפסו בזה אחר זה על ידי מוסלמים. נותר רק בית כנסת אחד מבין שלושה שהיו בקאבול. אחרי הפלישה הסובייטית בדצמבר 1979, כשהחלה מלחמת האזרחים, עזבו המשפחות היהודיות האחרונות אבל סימן-טוב ויצחק לוי, שעדיין עשו עסקים טובים - האחד בשטיחים והאחר בכשפים - הכריזו על עצמם כגבאים ועברו להתגורר במתחם בית הכנסת שנותר ריק ממתפללים. אחרי קצת לחץ ו-50 דולר הודה סימן-טוב באוזני שהסיבה האמיתית שהוא ולוי נשארו בקאבול וגרו במתחם בית הכנסת היתה ספר התורה העתיק שגילוֹ יותר מאלף שנים ושהיה מוסתר בארון הקודש. שניהם ידעו כי הקלף הקדוש שווה מאות אלפים ואולי מיליוני דולרים וכל אחד מהם תכנן וזמם כיצד להעביר אותו לבעלותו ואולי אף למכור אותו, כשהמצב יירגע, ליהודי עשיר מאנגליה או מאמריקה.
סימן-טוב טען שאת הקלף העתיק הבריחו עמם היהודים, אנוסי משהד, כשברחו מאיראן להראט שבאפגניסטן כדי שיוכלו לחזור ולחיות כיהודים. משפחתו, כך אמר, הביאה את ספר התורה העתיק לקאבול ולכן הוא-הוא היה הבעלים החוקי. כך או כך, לוי וסימן-טוב טענו כל אחד לבעלות מלאה על ספר התורה - ובהמשך גם על המבנה והקרקע של בית הכנסת. לוי, שידע שסימן-טוב צעיר, ממולח וזריז ממנו, לא יצא במשך שנים מן המתחם והשגיח מחדרו על הדלת לבל יגנוב לו סימן-טוב את האוצר הבלום. מה שסוחר השטיחים הערמומי הסתיר זו העובדה שבשעתו הוא עלה עם משפחתו לישראל. לא היה לי ברור מתי בדיוקף אבל הוא קיבל סל קליטה נדיב וגר בחולון במשך כמה שנים. אחר כך הסתכסך עם אשתו. היא דרשה גט ובית הדין הרבני נענה לבקשתה. סימן-טוב סירב לתת את הגט או לשלם מזונות ולכן ברח מישראל וחזר לקאבול. משפחתו גרה עד היום בחולון.
ליצחק לוי היה סיפור דומה. גם הוא הסתיר ממני את העובדה שעלה לארץ עם משפחתו, אבל חזר בסופו של דבר לקאבול בנסיבות שלא הצלחתי לברר את טיבן עד תום. בנו חי עד היום בבאר שבע. ב-2001, כשהצעתי לו להפגיש אותו עם משפחתו בשידור חי באמצעות לוויין מקאבול לירושלים, הוא סירב. משפחתו באה כל הדרך מבאר שבע לאולפן רשות השידור ברוממה אבל היהודי העקשן לא בא לאולפן המאולתר של איגוד השידור האירופי שממנו שידרתי. גורלו של ספר התורה העתיק שנעלם נותר בגדר תעלומה. סימן-טוב טוען בתוקף גם כיום שספר התורה הוחרם בידי הטליבאן וכי איש אינו יודע, גם לא הוא עצמו, היכן הוא נמצא כעת.
יצחק לוי סירב תחילה לדבר על הנושא, אבל לפחות הסכים שנהיה נוכחים ונצלם אותו בעת טקס ה"חשתים". נערה אפגנית עצובת עיניים כרעה על המחצלת שלמרגלות מיטתו של לוי והתוודתה לפניו כי היא מאוהבת עד כלות הנפש בבחור שעמו היא עומדת להתחתן בעוד שבוע. ואולם לאחרונה אהובהּ מתמכר לאופיום ונעשה אדיש כלפיה. היא חוששת ממה שיקרה אחרי החתונה. לוי המהם באמפתיה, חשב קצת, ואז הניח את שתי ידיו על ראשה של הנערה. הוא מלמל שעה ארוכה כשהוא מרים את קולו, מדי פעם פורס את ידיו ושוב מניחן על ראש הבחורה. לבסוף הניח בידה בקבוק קטן ובו נוזל כלשהו. נאדיר לחש לי שהוא מורה לה לנצל כל הזדמנות שתהיה לה כדי לטפטף ארבע או חמש טיפות מן הבקבוק לתוך כוס התה של הבחור ואז כעבור שבועיים הוא יתפכח ויחזור לחיקה. הנערה, עיניה בורקות מתקווה, שילמה וטופפה החוצה. עיניו של לוי ליוו אותה במבט מרוצה.
הוצאתי שטר ירוק מכיסי וביקשתי ממנו את גרסתו לנסיבות היעלמותו של ספר התורה העתיק. אמרתי לו שסימן-טוב כבר סיפר לי את גרסתו שלו. הוא הסכים מיד, ולהפתעתי עבר לדבר עברית. לא שוטפת, אבל בהחלט מובנת. הוא פשוט לא רצה שנאדיר, האפגני, ישמע את הסיפור ואולי ילשין למישהו. הנחתי שהוא למד עברית, כמו ילדים יהודים רבים בכל העולם, בתלמוד תורה שבהראט. רק אחר כך, כשחזרתי ארצה והתחלתי לתחקר, בעיקר מתוך סקרנות, את הסיפור של השניים, נודע לי שלוי, כמו סימן-טוב, עלה לארץ ואז גם ירד ממנה. כשעלו הטליבאן לשלטון, סיפר לוי, הם התייחסו בכבוד למקום הקדוש ולשני היהודים שהציגו עצמם כגבאים השומרים מטעם הקהילה על בית התפילה. הם הניחו להם לנפשם ולמריבותיהם של השניים ולא התערבו.
אבל אז, טען לוי, הלך סימן-טוב לטליבאן והלשין שהוא, יצחק לוי, השתלט והעלים באמצעות כשפיו את ספר התורה העתיק שמשפחת סימן-טוב הביאה עמה מהראט, ולכן ספר התורה שייך לו, לסימן-טוב, כדין. סימן-טוב גם סיפר לטליבאן שלוי הוא עובד אלילים שתאוות הבצע העבירה אותו על דעתו, וכי הוא רוצה למכור את הספר הקדוש ליהודי אמריקני עשיר. אחרי שנעצר, שאלו חוקרי הטליבאן את לוי עם איזה גורם מערבי הוא עומד בקשר ולמי בדיוק רצה למכור את ספר התורה. "הם הרביצו לי אבל לבסוף האמינו לי", סיפר לוי בדמעות.
נראה ששני היהודים הצליחו לייאש גם את הטליבאן, אבל לפני ששחררו את לוי התרה בו הקומנדר של הטליבאן שאם הוא וסימן-טוב ימשיכו להתקוטט - יסקלו אותם בכיכר העיר ככופרים. לוי טען בתוקף שסימן-טוב שוחרר שבועות לפניו וכי ידוע לו שהטליבאן החזירו את ספר התורה ליריבו בתמורה להבטחה מצדו שישמש כמשת"פ ומלשין. אינטואיטיבית נטיתי לקבל את גרסתו של לוי. אחרי שהכרתי קצת את הנפשות הפועלות, היא נשמעה לי קצת יותר אמינה ומעט יותר מתקבלת על הדעת. לסימן-טוב היו גם הידע וגם הקשרים שבאמצעותם יכול היה למכור ולהבריח את ספר התורה העתיק אל מחוץ לאפגניסטן. ללוי, לעומת זאת, חסרו כל אלה.
ספר התורה העתיק לא נמצא עד היום. "שניהם היו נוכלים", אמר לי לא מכבר יהודי שומר מצוות שהכירם ממסעותיו לאפגניסטן. "הם היו שקרנים תאבי בצע שסחטו כספים מכל מי שרצה לעזור להם כדי לשמור כביכול על הגחלת היהודית בקאבול. לא יכולת להאמין אף לא למילה אחת שיצאה מפיהם". זו הייתה אמירה קולעת. במהלך השיחות שניהלתי באותו חורף גשום וקר בקאבול החרבה עם שני שרידי הקהילה האפגנית המפוארת הייתה לי תחושה שעובדים עליי. גרוע מזה, סלדתי משניהם.
לרכישת הספר "כתב בחזית" של רון בן ישי - לחצו כאן
