זה לא אני אשם. נאום נתניהו, אמש
(צילום: לע"מ)
לאורך השנים נהג בנימין נתניהו להחצין את הערצתו לווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה המנוח וגיבור היסטורי בכל קנה מידה. נהגו לתפוס אותו קורא את ספריו, מצטט אותו ופה ושם מנסה לחקות אותו. אמש (שני), כשמסר הצהרה בשידור חי על רקע הכאוס הביטחוני-משפטי-חברתי שאליו נגררה מדינת ישראל בשלושת חודשי הכהונה של הממשלה בראשותו, נתניהו יכול היה לבחור בדרך צ'רצ'יליאנית של נאום מאחד, נוסך ביטחון ומרגיע. הוא בחר לא לעשות זאת.
מאז ליל הבחירות ועד אמש לא חלפה יממה מבלי שאזרחי ישראל נאלצו להאזין בחרדה לאמירה מתסיסה או פרובוקטיבית של גורם זה או אחר בקואליציה. על הרקע הזה, בהימורים לפני הנאום היו בין הבכירים במערכת הפוליטית כאלה שסברו שנתניהו יפנים את השיעור של צ'רצ'יל ויישא דברים ממלכתיים וחגיגיים ברוח פסח כדי לרומם את המורל בציבור ולרתום אותו לקשיים שעוד יגיעו. זה לא קרה.
היממה האחרונה הייתה רגועה יחסית, היא יכלה לייצר גל שנוח לרכוב עליו, אבל אחרי כמה שעות המתנה, כשנתניהו עלה על הפודיום, התברר תוך זמן קצר מאוד: שום צ'רצ'יל לא יהיה פה. נתניהו משך לכיוונים אחרים לגמרי. לא פיוס, לא איחוד, לא הרגעה. בעיקר הטחת אשמה וטיעונים פתלתלים.
לנאום היו שני קצוות: "ריצוי", לכאורה, של הכעס הציבורי, עם הודעה מפורשת על השארתו בתפקיד של יואב גלנט, זה שפוטר ביד קלה כאילו מדובר בפקיד זוטר במשרד לא-רלוונטי ולא בשר הביטחון בתקופה מתוחה. הקצה השני היה גיוס הבייס על ידי מתקפה על האופוזיציה וגלגול אחריות אל הממשלה הקודמת כמקור של כל הצרות כולן.
הטענה המדהימה ביותר בנאום הייתה שהאחריות לגל הטרור הנוכחי מוטלת על כתפי נפתלי בנט ויאיר לפיד, כמי שניהלו את המערכת בשנה וחצי לפניו. השניים מיהרו להגיב והאשימו את נתניהו בכך שהורישו לו את השנה השקטה ביותר אי פעם בדרום. אבל גם אם נתניהו היה מצליח, באותות ובמופתים, להוכיח שהצדק איתו - זה לא מה שאזרחי ישראל ציפו לשמוע ממנו. לא בעוטף עזה, לא בגליל המערבי, לא בבקעת הירדן ולא בכלל. במקום להרגיע, לדבר על תוכנית למיגור הטרור, לסמן מטרות ויעדים, הוא בחר להתנער מכל אחריות. אולי מהלך נתניהו קלאסי.
אלא שבשורה התחתונה, מדובר היה בנאום תקיף שמטרתו להרגיז/להטריל את מתנגדיו כדי לטשטש את העובדה שנתניהו התקפל בסוגיית גלנט, נגד רצון הבייס הקשה שלו, ובעצם נאלץ להודות בטעות. מדובר בחותמת לכך שהפגנות הזעם הספונטניות מיד אחרי פיטורי גלנט שינו את המשוואה. אלה שאותם כינה "אנרכיסטים" כפו עליו להשאיר שר ביטחון במשרד. וזה עושה אותו חמוץ מספיק. לא רק שגלנט נשאר בלי להתנצל, אלא שאזרחי ישראל נוכחו שההתראות שהשמיע היו מדויקות למדי.
מבחינה פוליטית, מסיבת העיתונאים שקיים נתניהו הייתה מחויבת המציאות. הנתונים העולים מהסקרים האחרונים ומנבאים לליכוד קריסה כנראה מוגזמים, אבל המגמה ברורה. חוסר שביעות רצון מתמשך של הציבור - גם הימני - מהתנהלות הממשלה כמעט בכל תחום, מכריחה את נתניהו לקחת פיקוד על האירוע. בנאומו הקודם הוא הכריז שהוא "נכנס לאירוע" והתוצאה הייתה שעם פיטורי גלנט, האירוע נכנס בו. כעת נותרו לו רק שבועות בודדים לתקן: גם את ההרתעה הביטחונית של ישראל וגם את ההרתעה הפוליטית בליכוד ובקואליציה. במשימה הזאת, גלגול האחריות לבנט ולפיד לא יועיל.
פורסם לראשונה: 23:01, 10.04.23
