(צילום: נדב אבס)
שורד השואה שאול לובוביץ', בן 89, סיפר הערב (שני), בבית קנדינוף שביפו את סיפורו האישי. כשני מיליון מארחים ומתארחים צפויים לקחת חלק באירועי "זיכרון בסלון" הערב ומחר בישראל וברחבי העולם. האירוע ביפו, בהנחיית יעל גולדמן ובהשתתפות חניכי מכינת בינה, הועבר בשידור ישיר ב-ynet.
שאול לובוביץ' לבית בלכר נולד ב-1934 בברסלב (היום בבלרוס). אביו יצחק בלכר היה סוחר בקר ואימו בתיה הייתה פקידה בבנק. לשאול הייתה אחות צעירה ממנו ושמה בלומה.
בקיץ 1941, שבועות אחדים לאחר הכיבוש הגרמני, נרצח האב יצחק בעת שהועסק בעבודות כפייה. עם ריכוז היהודים בגטו באפריל 1942 נאלצה המשפחה לעבור עם משפחות נוספות לבית הסב. ביום חיסול הגטו נכנסו בני המשפחה עם עוד מכרים ושכנים למסתור שנחפר מתחת לאסם.
לאחר ימים אחדים גילו הגרמנים את המסתור וריכזו את המסתתרים בבית ספר. בעלה של דודתו של שאול, זוסמן, שיחד את אחד השומרים כדי שיאפשר להם לברוח. אימו של שאול החליטה להישאר עם בתה בת השלוש. "היא לא רצתה להמשיך לחיות לאחר מותו של אבא", אמר שאול. דודתו של שאול, חנה, ובעלה זוסמן ברחו עם שאול בן השמונה, עם אחד מבניהם, אריה בן החמש, ועם עוד משפחה. את משה, בנם בן השלוש, נאלצו להשאיר מאחור. בעת הבריחה שמע שאול יריות. הוא הבין שאימו, אחותו בלומה ובן דודו משה נרצחו. "הבנתי שנשארתי לבדי בעולם", הוא אמר.
הבורחים פנו לאיכר סטניסלב סאקל, וזה הסתיר אותם בדיר חזירים. כשהחלה שהותם לסכן אותו, נאלצו לעזוב. במשך חצי שנה הם נדדו בין הכפרים וישנו בשדות, בתעלות פתוחות ובין שיחים. בתקופה הזאת היה שאול פצוע ומלוכלך, וראשו היה מלא כינים. הדוד זוסמן עבר מכפר לכפר וחיפש לחם למשפחה. לאחר נדודים רבים מצאו הארבעה אסם תבואה והסתתרו בתוך הקש. אחרי כמה חודשים גילה אותם בעל האסם. זוסמן שיחד אותו כדי שלא יסגיר אותם והלך לחפש פרטיזנים. חנה ושני הילדים נשארו במסתור עד שהאיכר סטניסלב סאקל מצא אותם והביאם לחווה שלו. לימים הוענק לסאקל אות חסיד אומות העולם. זוסמן חזר ולקח את המשפחה לקבוצת פרטיזנים ביער. "גרנו במבנה ארעי שנקרא זימלנקה", סיפר שאול. "היו שם עוד משפחות עם ילדים. הייתה תחושת ביטחון. לא חסר שם אוכל".
"כשלקחו את הגברים לעבודות, אבא שלי עבד ברכבות, העמיס בולי עץ לרכבות. יום אחד שמענו שהוא נורה שם למוות. נשארנו אמא שלי ואחותי, לאמא היה קשה נורא. בימים שהקימו את הגטו כבר הלכנו עם טלאי צהוב על החזה. סבא שלי שהיה הרב של העיירה, נפטר כשהרוסים נכנסו לעיירה ועברנו לגור בבית שלו עם כל המשפחה של אמא", סיפר שאול ונזכר בימים המתוחים בגטו. "לא היה חסר לנו אוכל בגטו, אבל ידעו שהגטו לא יחזיק יותר מדי זמן ובסוף יהרגו את כולם. היה בוקר שהעירו אותנו, עמד שוטר על שפת האגם הגדול והסתכל לראות אם מישהו מתחבא ודוד שלי חשב איך לא יגלו אותנו והם חפרו מעבר תת קרקעי מאחד הבתים, לתוך מרתף שלא היה בשימוש. ברגע שהתחילו לחסל את הגטו נכנסנו לתוך המעבר, אנחנו ועוד כמה משפחות שלאחת מהן היה תינוק וכשהתינוק התחיל לבכות הוא חנק אותו בבת אחת, כדי שלא ישמעו. זה משהו שאני לא שוכח ונשאר איתי. חשבנו שבסוף ימצאו אותנו, עוד יום, עוד יומיים יגיעו אלינו".
שאול הוסיף: "זו הייתה הפעם הראשונה שממש פרצתי בבכי. המשכנו לברוח, הגענו לכפר שהסתירו אותנו בדיר חזירים, אני לא יודע כמה זמן זה היה, אני מניח שכמה שבועות, שהמשפחה הזו דאגה להביא לנו אוכל ולהסתיר אותנו שם בדיר. משם יצאנו ולא ידענו לאן אנחנו צריכים להגיע, פשוט התחבאנו בשדות, בשיחים, בתעלות מים, עד שבאחד הימים רועה צאן גילה אותנו וידענו שזה לא יחזיק הרבה זמן עד שכבר הכפר יידע. מצאנו מסתור באסם תבואה ריק. הדוד והדודה היו כמו ההורים שלי, שם המשפחה שלי זה השם שלהם, הייתי כמו הבן שלהם. דוד שלי חפר מסתור בתוך הקש וגרנו שם תקופה, הוא היה יוצא בלילה, מביא כיכר לחם, פורסים את זה פרוסה פרוסה, לבוקר, לצהריים ולערב, זה היה האוכל. באחד הימים הגיע בעל האסם, הוא העמיס חבילות קש והוא גילה אותנו ושוב ברחנו".
בהמשך שאול ודודו חברו לפרטיזנים במשך כשנה, עד שנגמרה המלחמה. עם שחרור ברסלב ביולי 1944 שבו שאול ומשפחת דודתו לעיר, שהייתה בשליטה סובייטית. הוא החל ללמוד בבית הספר, אך עד מהרה גרמה האנטישמיות לבריחת בני המשפחה. תחילה הם ברחו לפולין, ומשם המשיכו לגרמניה. הם שהו במחנות עקורים, בהם אשווגה וברגן-בלזן, וכעבור זמן עברו לצרפת. ב-1949 הגיעה המשפחה לישראל ושאול אימץ את שם המשפחה של דודיו - לובוביץ'.
"כשנגמרה המלחמה חזרנו לעיירה ומצאנו חורבן. דוד שלי, שהפך להיות אבא שלי, אמר כל הזמן שאנחנו נגיע לארץ ישראל ובאמת התחלנו את הנדודים לארץ ישראל", סיפר שאול. "מהעיירה לפולין ומפולין לגרמניה, עברו כמה שנים ובשנת 1949, כשהייתי בן 15 עליתי לארץ, למחנה העולים בפרדס חנה. אחר כך עברנו לרחוב פינסקר בתל אביב עם עוד שלוש משפחות בדירה אחת, מטבח משותף, היה צפוף אבל לא היו לנו תלונות".
שאול התחתן עם נחמה, שנהרגה ב-1995 בפיגוע התאבדות בקו 20 ברמת גן. לשאול ולנחמה ז"ל שני ילדים ושלושה נכדים.
יו"ר הכנסת ח"כ אמיר אוחנה מארח את שורדת השואה טובה פדר במסגרת "זיכרון בסלון"
(צילום: ערוץ כנסת)
אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה במשכן הכנסת החלו אמש, כשיו"ר הכנסת אמיר אוחנה אירח את שורדת השואה טובה פדר, שסיפרה לקהל של 250 בני נוער מתנועות נוער, תיכונים ומכינות קדם צבאיות על קורותיה במלחמה. מחר בשעה 11:00, ייערך הטקס הממלכתי "לכל איש יש שם" בכנסת בנוכחות ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנשיא יצחק הרצוג, שרים וחברי כנסת.
אוחנה ציטט בפתח האירוע מדבריו של ז'בוטינסקי בגטו ורשה ב-1938, שלוש שנים לפני שהחלו לפעול מחנות ההשמדה: "זה שלוש שנים אני פונה אליכם יהודי פולין, עטרת היהדות העולמית, בקריאה. אני מזהיר אתכם ללא הפוגה שהקטסטרופה מתקרבת. שיערותיי הלבינו וזקנתי בשנים אלו, כי ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום. קצר הזמן שבו ניתן עוד להינצל. ברצוני לומר לכם ביום תשעה באב זה: אלה שיצליחו למלט את נפשם מן הקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה, לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית. איני יודע אם אני אזכה לזה. בני - כן! אני מאמין בזה כשם שאני בטוח שמחר בבוקר שוב תזרח השמש".
אוחנה אמר כי "בנבואה הזאת, אתם השמש שזרחה למחרת. זכינו לראות את מה שז'בוטינסקי לא זכה לראות, את תקומתה מחדש של מדינה יהודית. יש לנו הזכות והכבוד לארח כאן את טובה, שהיא מאלה שחיו בעולם שבו לא הייתה מדינה יהודית. אין טוב מלהקשיב לסיפורה כדי להעריך את הפלא הזה שאין כמותו בתולדות העמים ולהבין כמה חשוב לשמור עליו".
3 צפייה בגלריה
"גם עכשיו יש בינינו שנאת חינם. אני מקווה שנינצל מהשנאה הזאת". פדר ואוחנה, אמש
(צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
השורדת טובה פדר סיפרה בהתרגשות ובקול רועד: "עד גיל ארבע החיים היו ממש טובים. אבל אז פרצה המלחמה. ראיתי את הנרצח הראשון מתחת למרפסת של סבתי. מאז ראיתי המון גוויות, אבל את הפנים שלו לא אשכח לעולם".
פדר הוסיפה כי "עשו איתי ניסוי: זייפו מסמכים שאני יתומה ועליתי על רכבת לבודפשט בקרון אקספרס של הצבא הגרמני. פתאום עולה לרכבת קבוצת קצינים גרמנים, עם המגפיים והקסקט הזה. עשיתי את עצמי ישנה. אלה היו אייכמן וחבריו. הנאצים אמרו לנו, המתחזות: אל תלכו בחושך. בואו איתנו למלון. איבדתי פעימה כשנכנסתי ללובי המלון עם כל המגפיים והקסקטים. ראיתי שם אור אדום. חשבתי שאולי האור הזה מראה שאני יהודיה. עם אור ראשון הסתלקנו מהמלון".
תלמידה מהקהל שאלה את פדר מה המסר שהיא רוצה להעביר הלאה, והיא השיבה: "נצח ישראל לא ישקר". הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות. "זאת יד השגחה. כל הזמן אני תוהה בזכות מה. הייתי בכל כך הרבה סכנות וניצלתי. האש הייתה מאחורי גבי ולא נכוויתי". לשאלה נוספת השיבה פדר: "ירושלים נחרבה בגלל שנאת חינם, וגם עכשיו יש בינינו שנאת חינם. אני מקווה שנינצל מהשנאה הזאת".
ראש המוסד באירוע "זיכרון בסלון" של הארגון
לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, קיים גם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים אירוע "זיכרון בסלון", זו השנה השנייה. השנה בחרו במוסד לתת במה מיוחדת לשורדי שואה, בני משפחה ומקורבים של משרתי ומשרתות הארגון, שרבים מהם התגייסו לשירות במוסד מתוך גאווה וכבוד לבני משפחתם, ותחושת שליחות להגשים את חלומם של מי ששרדו את התופת - הקמת מדינה חזקה ועוצמתית לעם היהודי בארץ ישראל.
ראש המוסד דוד ברנע אמר באירוע כי "קשה לשמוע את מה שאתם מספרים, אבל חובה להקשיב. חוויתם התקפה אכזרית וברוטאלית, על היהדות שלכם, על עצם קיומכם. חלפו כמעט 80 שנה, ועדיין קשה להאמין עם אילו מנגנונים מפלצתיים של הרס והשמדה נאלצתם להתמודד. הסיפורים שלכם משקפים אנושיות, אומץ לב, נחישות, התמודדות עם אובדן נורא ועם בדידות תהומית, ולצד כל אלה – אופטימיות, תקווה, צמיחה מהאפר ותקומה אישית ולאומית".
