מודל ההרתעה מול רצועת עזה נשען על הנחה שלפיה עוצמת המכה שיספוג הצד השני - אולי לצד כמה גזרים - היא זו שתעשה את העבודה. אלא שמהלומות שכרוכות ביותר נפגעים מקרב האוכלוסייה האזרחית לא תמיד קונות לישראל יותר שקט בהשוואה לצעדים פחות קטלניים. הסיבה מוסברת בתיאוריות הנוגעות בהרתעה, כפי שניסחו בעבר כמה חוקרי טרור (למשל בועז גנור וערן שור): מקרים של הרג נרחב אמנם מעוררים בצד השני פחד ורתיעה, אך לצידם גם זעם, השפלה ושנאה, והללו מנמיכים את מחסומי הפחד ומעלים את המוטיבציה לפגע.
כדי לוודא שהחשש עולה על הזעם יש לשקול דווקא פגיעה יותר חומרית, יותר "קרה", כזו שכרוכה בהרג של פחות אזרחים ולכן יכולה להפעיל חשיבה של רווח-מול-הפסד, להבדיל מהלך רוח מתלהם של הרג-נקמה. אפשר לפגוע בארגוני הטרור בעזה גם מבלי להרוג כמעט בכלל אזרחים. זה פשוט ידרוש מצה"ל רמת סלקטיביות וזהירות גבוהה עוד יותר, עד כדי ויתור על חלק ממטרות המבצע, תוך התמקדות בפגיעה באינטרסים חומריים וכלכליים המשפיעים על ארגוני הטרור.
האם ההסתפקות במכה כזאת תניב הרתעה פחותה? אפשר למנות לפחות שני מבצעים מול עזה שבאופן יחסי הסבו פחות אבדות אזרחיות - "חגורה שחורה" (2019) ו"עלות השחר" (2022). בקטגוריה של המבצעים בעצימות נמוכה, שני אלה, הפחות מדממים, לא נפלו משמעותית במשכי הרגיעה שהביאו לעומת המבצעים היותר מדממים, והם היו קצרים יחסית ועם פחות פגיעות בצד הישראלי.
ומה לגבי הרס שכונות אזרחיות? מעניין בהקשר הזה לחקור לעומק את ההרתעה שמייחסים להפגזת רובע הדאחיה בביירות כסמל במלחמת לבנון השנייה. גם מזווית של זכויות האדם ודיני הלחימה, התקיפה הייתה פסולה מעיקרה והיא איננה מודל רצוי, אך ניתן ללמוד ממנה על הרציונל של ההרתעה. הסיבה להרתעה במקרה זה ודאי לא קשורה במספר ההרוגים (לפי דוח ארגון Human Rights Watch נהרגו 39 לבנונים בהפגזת הפרבר, כ-5% בלבד מכלל ההרוגים במלחמה). לפי אומדן של ארגוני הסיוע בלבנון, בסוף הלחימה נמנו כ-15 אלף בתים הרוסים. אולם במבצע "צוק איתן" ב-2014 נמנו כ-60 אלף בתים הרוסים ברצועה, ועדיין לא הושגה הרתעה כה יציבה וארוכה כמו מול לבנון. אם כן, גם היקף הרס הבתים לא יכול להסביר את ההרתעה. אז מה כן? הסבר הגיוני אפשרי הוא שההרתעה בדאחיה היא תולדה של נזק כלכלי גדול, בעיקר לאליטה המקורבת להנהגת חיזבאללה, כמעט ללא הרג.
ד"ר יריב מוהרלכך אפשר להוסיף עוד סוגייה: מידת השליטה של ישראל בימי שגרה על השטח שאותו היא תקפה בזמן עימות. ישראל לא שולטת על דרום לבנון, ולתושבים שם יש כתובת אחרת לטענות ודרישה לאחריות. מנגד, ישראל שולטת באופן מלא על המרחב האווירי והימי של רצועת עזה ומטילה הגבלות על מרחב הדיג, מעבר סחורות וכניסת פועלים. על ידי כך היא שולטת ומעמיקה את מצוקה הכלכלית בעזה לצד כשלי שלטון החמאס. בכך היא תורמת בעצמה להסלמה ולשחיקת ההרתעה. לכן, ניתן לכל הפחות לבטל מגבלות על היבטים אזרחיים של החיים ברצועת עזה.
אם כן, ישראל יכולה להשיג הרתעה יעילה דווקא באמצעות צמצום ההרג של אזרחים בעזה, התמקדות בנזק כלכלי לארגוני הטרור והאליטה המקורבת אליהם, והימנעות מפגיעה בתנאי החיים של האוכלוסייה האזרחית בשגרה. זה נכון מוסרית, ביטחונית וגם מן הבחינה הבינלאומית, ובכל מקרה תמיד אפשר לעבור בהמשך לגישות יותר אגרסיביות אם דרך זו לא צלחה. כל עוד אין פתרון לסבבים מול עזה - או כל עוד לא רוצים לקדם פתרון כזה בשל המחיר המדיני - לכל הפחות ראוי להפוך את הסבבים ליותר קצרים ופחות ממיתים, ולהרחיב את ההפוגות ביניהם.
- ד"ר יריב מוהר הוא חוקר טרור ואלימות פוליטית, ועומד בראש היוזמה לביטחון וזכויות האדם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
