האמירה של אמיר השכל לשוטרת: "אני הבאתי את ההורים שלך מאתיופיה, את לא מתביישת?", הסעירה את הרשתות החברתיות והתקשורת המסורתית. באופן לא מפתיע בעידן מקוטב חברתית ופוליטית שכזה, יצאו להגנתו של השכל רבים ממחנה המרכז-שמאל - ובמיוחד אלה המעורבים בהפגנות נגד בנימין נתניהו. ההצדקות לדברים שלו נעו מ"פליטת פה ברגע קשה של מעצר" ועד טענות בדבר הנכונות העובדתית לאור מעורבותו במבצע העלייה של יהודי אתיופיה.
מעבר לשאלה על אופיו של השכל כבן אדם (שלא מחזיק באף עמדה ציבורית), אסור להתעלם מכך שדבריו מייצגים נרטיב רווח בקרב חלק מהמוחים נגד השחיתות של נתניהו: "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה", משפט שמופיע בשלטים, בהתבטאויות ובפוסטים ברשתות.
אלא שדווקא מחנה השמאל חייב לקרוא בראש חוצות: זהו נרטיב שמרני, גזעני, אנטי-פרוגרסיבי ושקרי. זו המקבילה הישראלית לסיסמת הבחירות של דונלד טראמפ: Make America Great Again. הקהילה האפרו-אמריקנית הבינה למה הכוונה: הנוסטלגיה הפרברית הלבנה של שנות ה-50. באותה אוטופיה לבנה הופלו השחורים בשירותים ציבוריים בערים, נרצחו בלינצ'ים ברחבי הדרום והודרו מההליך הפוליטי. גם נשים בארה"ב הבינו שהכוונה לתקופה שבה אישה ידעה את מקומה, נשארה בבית ולא דרשה דברים מופרכים כמו שוויון.
כשאנחנו מזכירים בנוסטלגיה את "ארץ ישראל הישנה והטובה", עלינו לשאול את עצמנו – טובה למי? האם היא הייתה טובה למזרחים שהופלו במשך שנים בקרקעות, בשירותים ציבוריים, במערכת החינוך ובמוקדי השלטון? האם היא הייתה טובה לנשים שלא יכלו לשרת ברוב התפקידים הלא-פקידותיים בצבא ובקושי קיבלו ייצוג כלשהו בכנסת ובממשלה? האם היא הייתה טובה ללהט"בים שחיו תחת הפחד של החוק הפלילי, להתחבא בארון ולספוג אלימות ברחובות? האם היא הייתה טובה לפלסטינים אזרחי ישראל שנשמרו תחת שלטון צבאי?
אנחנו במחנה השמאל-מרכז צריכים לשמוח שישראל שינתה את פניה, שנשבר שלטון מפא"י המושחת, הפרוטקציונרי ומדכא המיעוטים
התשובה לכל אלו היא חד משמעית "לא". אנחנו במחנה השמאל-מרכז צריכים לשמוח שישראל שינתה את פניה, שנשבר שלטון מפא"י המושחת, הפרוטקציונרי ומדכא המיעוטים. כמחנה פרוגרסיבי אנחנו צריכים לשמוח שכיום מדינת ישראל היא מגוונת יותר – גם אם לא מספיק - בשירות הציבורי ובמוקדי קבלת ההחלטות.
ההתבטאות של אמיר השכל כלפי השוטרת
מובן שיש תחושה של זעזוע במוסדות הדמוקרטיים נוכח המשבר החוקתי העמוק שנוצר בעשור השלטון של נתניהו. מובן שרבים חושבים שיש צורך לאזן את המערכת ולהשיב איזושהי נורמליות. לכן מובן מהיכן מגיעה נוסטלגיה לתקופה שבה למוסדות ולנוהגים הדמוקרטיים היה כוח רב יותר. עם זאת, אין זה אומר שכדאי להציב דרישה להחזיר את הפנים של אותה ארץ ישראל שדיכאה כה רבים.
בעניין זה כדאי ללמוד מהמפלגה הדמוקרטית בארה"ב. ג'ו ביידן נבחר כמועמד שלה לנשיאות לאחר שעיקר קמפיין הפריימריז שלו עסק בצורך להחזיר את הנורמליות והשפיות אחרי ארבע שנות טראמפ. עם זאת, לאחר שהוא נבחר, הוא הבין שעבור מצביעים דמוקרטים רבים – הנורמליות המדוברת שהייתה לפני טראמפ לא מספקת בלשון המעטה. אפרו-אמריקנים, לטינו-אמריקנים, להט"בים ונשים לא מעוניינים לחזור אחורה לנורמליות שהועילה בעיקר לגברים לבנים סטרייטים. הסיסמא שהוחלטה לבסוף היא "לבנות מחדש טוב יותר" (Build Back Better).
באופן דומה, אסור שגל המחאה הנוכחי בישראל יתמקד בנוסטלגיה שקרית על עבר שרוב הישראלים והישראליות כלל לא זוכרים וידרוש חזרה לעידן שבו מרבית האוכלוסייה בישראל הודרה ממוקדי הכוח. לכן גם יש חובה לגנות אמירות כמו אלו של השכל, שנובעות מאותה נוסטלגיה שקרית.
במקום זאת, עלינו לגבש דרישה לעתיד ישראלי מתוקן ולא לשתוק עד שארצנו תשנה את פניה. הדרישה שלנו אמורה להתמקד בבניית בסיס חוקתי איתן שיספק הגנה נרחבת על המוסדות הדמוקרטיים והמיעוטים הפוליטיים בישראל, ובבניית עתיד שוויוני שבו אדם לא יישפט לפי צבע עורו, מגדרו או נטייתו המינית.
- אייל לוריא פרדס הוא חבר הנהלת מרצ הארצית ופעיל חברתי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
