מיד אחרי הצבעתו של ח"כ מאזן גנאים (רע"מ) נגד חוק תקנות יהודה ושומרון נשמע ח"כ ניר אורבך (ימינה) צועק בזעם: "הניסוי איתכם נכשל". אורבך התכוון ככל הנראה לשותפות בין יהודים וערבים בקואליציה, שגילתה (שוב) שגנאים וח"כ ג'ידא רינאווי זועבי מהווים משענת קנה רצוץ. ואורבך צודק. הניסוי נכשל. וזה לא הניסוי היחיד שכשל מעצם הקמת ממשלת ה"שינוי".
בעצם הקמתה ערכה ממשלת בנט-לפיד ניסוי גדול בהרבה. היא ביקשה לעמוד ביציבות על השבר הסורי-אפריקאי, וכך כל רעידת משנה הפכה לזעזוע טקטוני. ממשלה עם רוב פרלמנטרי מפוקפק ובלתי צפוי היא ניסוי שכשל. כך גם הניסוי של ראש ממשלה שמאחוריו עומדים שבעה... שישה... וחמישה חברי כנסת. וכמוהם כשל גם הניסוי הפריטטי (שנכשל כבר בתקופת נתניהו וגנץ), שבמסגרתו ראש הממשלה הוא ראש של חצי ממשלה, כשכל חבר שלו עשוי להפיל אותו ולמנות את החליפי תחתיו. גם הניסוי של התעלמות מהרוב הציוני הרועש נכשל בהתעקשות על הקמת ממשלת "אחדות" שדחקה שני נדבכים מרכזיים ומנוגדים לתוך קואליציה צרה אחת.
וכמובן, מעל כולם, נחל הניסוי של הסתמכות על מפלגות אנטי-ציוניות (רע"מ) ופוסט-ציוניות (מרצ) כישלון חרוץ.
הניסויים הללו לא נוצרו יש מאין אלא על רקע כישלונות של ניסויים אחרים. הלכנו לקלפיות שלוש פעמים ברציפות בניסיון לייצר הרכב קואליציוני יציב, עד שהוקמה ממשלת אחדות פריטטית שניסתה לשבור את התיקו. לאחר מכן הוקמה ממשלת אחדות בלי בנימין נתניהו, החשוד המיידי ביצירת הכאוס, אבל כעת מתברר שגם בלעדיו אי אפשר להקים ממשלה יציבה בת-קיימא.
אז הניסויים כשלו. ומה עכשיו? על השאלה הזו צריכים לענות דווקא אלו השואפים להיות בקואליציה הבאה. אולי היא תקום בכנסת הזו, אולי רק אחרי סבב בחירות נוסף. הסקרים מלמדים שנמוכים הסיכויים של שני הצדדים, קואליציה ואופוזיציה, להשיג רוב פרלמנטרי. וגם אם יימצא רוב כזה, יהיה גם הוא מוגבל ודחוק. כל ח"כ יהיה מלך וכל ראש ממשלה ייאלץ להשתעבד על מנת לשמר את כוחו.
ההצבעה על תקנות יו"ש, השבוע
(צילום: ערוץ כנסת)
הפתרון מצוי בשינוי שיטת הבחירות שתגביר את המשילות של ראש הממשלה ותצמצם את הסחטנות הפוליטית שהגיעה לשיא בכנסת הנוכחית. הבעיה לא נמצאת (רק) בפרוצדורה, אלא בעיקר בתרבות הפוליטית שהשתרשה כאן. ההצבעה על חוקי האזרחות ותקנות יו"ש הדגימו היטב כיצד הפלת הממשלה הופכת ליעד היחיד של האופוזיציה. מנגד, הצבעות חברי מרצ ורע"מ הוכיחו כיצד תאוות השלטון גוברת על האידיאולוגיה.
עקיבא לםדניס ויסלפולכן, הכישלון החרוץ ביותר נעוץ בווטו ההדדי שהוטל במשכן הכנסת. מחנה תומכי נתניהו הפך בחודשים האחרונים למחנה רק-לא-בנט: לא משנה אם הממשלה מקדמת מדיניות ימין (היא עושה זאת לעיתים נדירות), לא משנה אם הליכה לבחירות לא תוביל לתוצאה טובה יותר – העיקר שבנט ישלם את המחיר. במקביל, מחנה רק-לא-ביבי מתעלם מההשלכות ההרסניות של החרם שהטיל על נתניהו: ממשלה לא-יציבה, ראש ממשלה חסר תמיכה ציבורית והסתמכות על גורמים אנטי ופוסט ציוניים.
אם רוצים להקים ממשלה יציבה, צריך לוותר על החרמות ההדדיים. אם רוצים ממשלת אחדות, צריך לוותר על הפריטטיות. אם רוצים לעשות טוב למדינת ישראל, צריך שהחברים המרכיבים את הקואליציה יהיו ציוניים. אחרת ניתקע בלופ אינסופי של בחירות שבו אין מנצחים – וכולם מפסידים.
- עקיבא לם הוא יועץ תקשורת ובעל הבלוג "קצת על הרבה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
