שני הפיגועים אתמול (רביעי) בבוקר בירושלים שבמהלכם נהרג אריה שצ'ופק ונפצעו 26 בני אדם, חטיפת גופתו של הנער הדרוזי טירן פרו מבית החולים בג'נין והחזקתה בידי חמושים במחנה הפליטים בעיר (שהבוקר הוחזרה לידי ישראל), וחילופי האש שהיו בלילה שבין שלישי לרביעי באזור שכם שבהם נהרג נער פלסטיני בן 16 - מספרים את מה שרבים במערכת הביטחון בישראל ובקרב הפלסטינים מתריעים עליו זה חודשים: אנו רק בתחילתה של הסלמה קשה עוד יותר בעימות הישראלי-פלסטיני.
גם אם מסתכלים על חילופי האש בשכם, ואפילו על ההשתוללות של מחבלים חמושים בג'נין שכוללת רצח וחטיפה של נער דרוזי, כעוד אירוע מיני רבים - הרי שעדיין שתי זירות הפיגוע בירושלים מסבירות לנו שאנו כנראה בתוך אירוע אחר מזה שידענו בשנים האחרונות.
מספר תקריות הירי ומספר ההתרעות לפיגועים קשים שבכוונת מחבלים יחידים או ארגוני מחבלים לבצע, צפויים להאמיר לממדים שלא הכרנו בעשור וחצי האחרונים, ועלולים להזכיר את הימים הנוראיים והנשכחים של אינתיפאדת אל-אקצא. זו אולי אינה אינתיפאדה, מאחר שנעדר ממנה המוטיב העממי, אך זו מגמה ברורה של הסלמה קשה שצפויה להחמיר, לנוכח כמה תהליכים משמעותיים שעוברים על המרחב, אם מצידו הפלסטיני ואם מצידו הישראלי.
בצד הפלסטיני אנו עדים להיחלשות מתמשכת וקבועה במעמדה של הרשות הפלסטינית, שעתידה לוט בערפל. היא מונהגת בידי אבו-מאזן, נשיא פלסטיני מבוגר מאוד (בן 87) שגם עומד בראשות מפלגה מסואבת, ולא ברור מה יעלה בגורלה ביום שאחרי לכתו. יתרה מכך, כלל לא ברור אם הרשות הזו תוכל לתפקד, בלי קשר לנשיא עבאס, דווקא לנוכח הדרישות והלחצים לפרקה מצידם של שרים בכירים לעתיד בממשלת ישראל.
כאן המקום להזכיר שאחד הגורמים המשמעותיים בשמירה על רף אלימות נמוך יחסית בין הפלסטינים בגדה לבין ישראל בעשור וחצי האחרונים - היו הרשות ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים. כעת מתרבים סימני השאלה סביב רצונם ו/או יכולתם של המנגנונים הללו לשמור על השקט ברחבי השטחים.
אי-אפשר כמובן להתעלם מהממשלה שאמורה להתמנות בישראל בקרוב, הקיצונית ביותר שהייתה פה עד היום. כמה מחבריה, כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, נחשבים בגדר "סדין אדום" בקרב הציבור הפלסטיני. המינוי של אלה לתפקידים בכירים אינו צפוי להרגיע את הזירה הפלסטינית, ואולי אפילו להפך - לעורר בו עוד זעם ותסכול שעלולים למצוא פורקן בפיגועים נגד מטרות ישראליות. בנוסף, בן גביר, סמוטריץ' ושותפיהם צפויים בעצמם - אם להאמין להם - ליזום מהלכים שיחוללו לא מעט סערות בצד הפלסטיני, החל מהכשרת מאחזים ודרך עלייה של אחד השרים להתפלל בהר הבית.
שתי המגמות הללו, לצד 140 הרוגים פלסטינים באירועים ביטחוניים השנה, מגבירות את המוטיבציה לפעול באלימות נגד מטרות ישראליות. הדבר ניכר במספרים - רק מתחילת השנה נרצחו 30 ישראלים בפיגועים, סוכלו 330 פיגועי ירי, 34 פיגועי מטען ושני פיגועי התאבדות ברחבי ישראל, כולל יהודה ושומרון. מספר ההתרעות לפיגועים אף הוא גבוה מאוד, ולמרבה הצער מוקדם מדי לסכם את השנה הנוכחית.
יש לקוות שהפיגוע בירושלים אינו מעיד על מה שצפוי לנו בקרוב. מדובר בפיגוע מתוכנן, בשתי זירות במקביל, עם הפעלה באמצעות טלפון נייד. שונה מאוד מפיגועי הזאבים הבודדים שלא תוכננו מראש, ומעיד על תשתית שפועלת כנראה גם בסיוע של פלסטינים בעלי תעודת זהות כחולה ממזרח ירושלים. הנחת המטענים בתחנת אוטובוס הומה אדם בכניסה לעיר ומטען נוסף לא הרחק משם, ברמות, מעידים גם על היכרות מעמיקה של השטח. ויחד עם זאת, מאחר שמדובר כנראה בתשתית מסודרת יותר, וייתכן שגם עם קשרים לחו"ל ולעזה, הרי שייתכן והיא חשופה יותר וניתן יהיה להגיע אליה במהירות יחסית. היכולת הגבוהה מאוד של השב"כ וצה"ל להגיע לתשתיות כאלה, הם כרגע מה שמפריד בין המראות שלפני 20 שנה לבין המציאות הנוכחית.