כשזה מגיע נדמה שזה מעולם לא הלך מכאן. שאת התמונות האלו מהפיגוע בירושלים אתמול (רביעי) אנחנו מכירים היטב, גם אם אינן משודרות בלופ בערוצי הטלוויזיה. הזירה מוכת החרדה, הפנים ההמומות של מי שהגיעו רגע אחרי, הדיווחים הנסערים, "כל הנפגעים שוכבים במקום", עדי הראייה, "שמעתי", "רצתי", "הגעתי", "ראיתי". מנהלי בתי החולים שיוצאים אל הכתבים בחוץ, "מורדם ומונשם", "ייכנס עוד מעט לחדר הניתוחים". וגם את כאב הלב. הפחד שזה מתקרב אל פתח הבית, המקריות המאיימת, חוסר האונים. "יכולתי להיות שם", אמר אחד המרואיינים, "זו השעה שבה אני נוסע לעבודה". כולם יכלו להיות שם. יכולים להיות שם, אולי יהיו שם.
רק השמות משתנים והפנים. בני 16 ובני 50 ובני 70. אלו שהפעם הזאת כן היו שם. כי 20 השנים האחרונות לא מחקו דבר מהזיכרון הקולקטיבי שמשמר לא רק את המראות והקולות, גם את המונחים, ידע נצבר שעניינו גם מטעני חבלה שבתוכם נטמנו כדוריות ברזל וברגים כדי להעצים את הפגיעה.
גל הטרור נמצא כאן כבר חודשים ארוכים ובבת אחת קפץ מדרגה. עוד הפרה של מה שנחזה להיות שגרת חיים, גם אם יש אנשים שמבחינתם היא הופרה שוב ושוב בשנה האחרונה. ועדיין היה נדמה לנו שניתן לחיות כך, להדחיק את העובדות, להיתפס לטרמינולוגיה, אם לא קוראים לזה אינתיפאדה, אז זו לא אינתיפאדה. בסך הכל טרור יחידים: מחבל שדוקר בסכין, עולה עם רכב על טרמפיאדה, יורה במאבטחים במחסום. עצימת עין אחת לפחות מתוך אמונה שאנחנו יודעים לנהל את העימות הזה ויודעים לחיות עימו, בעיקר אם הוא לא ברחוב שלנו, לא בשכונה שלנו, לא בעיר שבה אנחנו גרים.
רק שכנראה שזה לא עובד כך. כבר עוד מעט שנה שכוחות הביטחון לא נחים לרגע, זה קורה בג'נין ובשכם, ושוב בשכם ושוב בג'נין, בדרכים שבין לבין, בשער יפו, בסמטאות העיר העתיקה, בכניסה לאריאל. מנטרלים את המחבלים, מחסלים את המחבלים, עוצרים את המחבלים חוקרים וכולאים. מקפדים ראש פה וראש שם ורק את המוטיבציה לא מצליחים לחסל, והמוטיבציה - היא הנותנת. גם אם מרסנים את הטרור, השקט הוא שקט לכאורה, ועכשיו זה אפילו לא שקט לכאורה.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טל"אין מחבל שלא נדע להגיע אליו", אומר ראש הממשלה בפועל, יאיר לפיד, "יש לפעול בכל האמצעים", אומר ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו, ומפכ"ל המשטרה מבהיר שכל השוטרים יצאו מהמשרדים, פוזרו בשטח, קורא לאזרחים לשים לב לחפץ חשוד, כי האמת היא שכבר מזמן לא שמנו לב לחפץ חשוד, וכבר מזמן לא ראינו מאבטחים בכניסות למרכזי קניות, בפתח מבנים ציבוריים, וממילא לא ביקשו מאתנו לפתוח את התיקים ולא פשפשו לנו בתוכם.
כוחות הביטחון ימשיכו לעשות את הכי טוב שהם יודעים. קרוב לוודאי שיאתרו את המפגעים. ובתוך כך גם תקום ממשלה חדשה אחרי שיגמרו לריב על תיקים במסגרת ההתנהלות המאוסה של החברים בקואליציה שעיקרה תפוס ככל יכולתך - כאילו שאריה דרעי באמת מסוגל לטפל בתיקי הפנים והתחבורה יחד. ממשלה שבין הרדיפה אחר עוד ועוד כבוד והדר, תצטרך להוכיח שהיא יכולה טוב יותר.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
