לפני 77 שנים וחודש, בלילה שבין 5 ו-6 באוקטובר 1946, הוקמו 11 נקודות יישוב ששינו את פני הנגב המערבי, כחלק מתפיסתו של דוד בן גוריון שהבין, עוד בטרם הוקמה המדינה, ש"אם לא נעמוד על המדבר – לא תעמוד תל אביב". לשם כך התקבצו כמה מאות צעירים מכל הארץ, דתיים וחילונים, מושבניקים וקיבוצניקים מכל התנועות. לכל יישוב הוקצתה פלוגה בת 30 חברים (25 גברים וחמש נשים). שעת השי"ן נקבעה למוצאי יום הכיפורים.
בן ליל, בחסות החשיכה ובסיוע כ-200 משאיות ציוד, הושלם "ליל 11 הנקודות". המשימה לא הצריכה משאבים רבים מדי. בכל נקודה הוקמו כמה צריפים, מגדל מים קטן וגדרות תיל. הנהגת היישוב העברי הציבה אותם שם כדי לשמור על גבולות המדינה שבדרך מתוך תפיסה שביטחון, התיישבות וחקלאות כרוכים אלה באלה.
אותם 11 יישובים – בהם בארי, נבטים, כפר דרום, שובל, נירים ואחרים – היו מהראשונים בנגב המערבי ליד רצועת עזה. בהמשך עובה האזור ביישובים נוספים, רובם הוקמו כהיאחזויות נח"ל שאוזרחו בהמשך, בהן ניר עוז, כפר עזה, מגן ונחל עוז. הראשונות לעלות היו תנועות הנוער שבוגריהן חולקו לקבוצות קטנות שנקראו "גרעינים" או "גרעיני עודד", ואלה עברו הכשרה שכללה אימונים ועבודה חקלאית. תפיסת "ההתיישבות הביטחונית" של בן גוריון עוגנה בהמשך בהקמת הנח"ל (נוער חלוצי לוחם), ומיד לאחר מכן בחוק שירות הביטחון: סעיפים 22-21 אפשרו להקצות את השנה הראשונה בשירות הצבאי לחינוך חלוצי.
כבת העוטף אני יודעת שבעשורים האחרונים התמודדו היישובים לא רק עם מציאות ביטחונית בלתי נתפסת, אלא גם עם הזנחה והיעדר תמיכה מצד הרשויות. החקלאות – הענף הכלכלי המרכזי – כמעט חוסלה בתהליך שיטתי, מודע ומכוון. הניסיונות לפיתוח כלכלי ותיירותי נתקלו במכשולים ובקשיים בירוקרטיים וכך גם הפיתוח הדמוגרפי. כמה מהיישובים אף הוצאו מרשימת העדיפות הלאומית. במקביל הם נאלצו לשמוע שהם שמאלנים ובוגדים שהשתלטו על קרקעות המדינה.
אף על פי כן, ולמרות הקשיים, מדובר היה בהצלחה לתפארת מדינת ישראל. יישובים פורחים, מדשאות מוריקות, תעשיות לתפארת, חינוך מעולה, קהילות מדהימות - הכול בזכות המרקם האנושי. יש קשר הדוק בין הדברים: המציאות הביטחונית יצרה זן נדיר של אנשים נטולי מורא ובעלי חוסן נפשי ומנטלי.
בימים אלה מרחפים סימני שאלה רבים וקודרים מעל סוגיית עתידם של היישובים שהוחרבו בטבח 7 באוקטובר. האם יוכלו התושבים להתגבר על האסון, על השבר, על משבר האמון ועל הפחד? האם יהיו מוכנים לשוב ולגור שם? כמי שנולדה וגדלה בעוטף, ומכירה היטב את החומר האנושי, אין לי ספק שבמוקדם או במאוחר כולם ישובו. אולם לשם כך יש להתחיל מיד במפעל השיקום. אבל איך עושים את זה?
מיידיוּת השיקום חשובה משום שהיא נושאת עימה מסר של חוסן, עוצמה ותעוזה לא פחות מלחימה בשדה הקרב. אלא שמדובר באזור שספק אם יעמדו בתור כדי להתיישב בו, ולכן יש לפעול לפי האסטרטגיה הבן-גוריונית: באמצעות גרעיני עודד וחיילי נח"ל.
בחזית המבצע יש להציב את גרעיני הנח"ל – היינו, חיילים שעברו אימון צבאי ראשוני. המסגרת המשפטית והצבאית שכוננה ב-1949 שרירה וקיימת: חוק שירות הביטחון מאפשר לייחד את תחילת השירות בצה"ל לאימון צבאי ולהכשרה חקלאית. משנתו של בן גוריון הייתה ש"תושבי היישובים הללו, העלולים להיות נתקפים ראשונים בכל פלישה של צבא סדיר או של כנופיות בלתי סדירות, מן הדין שידעו כולם, גברים ונשים, לאחוז בנשק ולהשתמש בו כהלכה". תפיסה זו נכונה גם כעת.
עו"ד ורד דשאצילום: יובל חןלצד החיילים ניתן לשקול שילוב קבוצות של נוער מתנדב לפני גיוס דוגמת גרעיני העודד. כמו כל הציבור, גם הנוער הישראלי מתנדב בהמוניו בחודש האחרון וזה עשוי להיות הזמן להיעזר בו. מדי שנה ממילא מתנדבים אלפי מלש"בים למכינות ולשנת שירות, ובהחלטה פשוטה ניתן לנתב אותם לגרעינים התיישבותיים. הרכב של חיילי נח"ל ונוער לפני גיוס יאפשר להקים מחדש את היישובים באופן מיידי לא רק עבורם, אלא עבור כלל הציבור בישראל שזקוק לתוצרת חקלאית טרייה שלוש פעמים ביום.
אם תישמע דעתי, לבד משיקום 22 היישובים שנפגעו יש להקים 11 יישובים נוספים בגרסה דומה לליל 11 הנקודות, בהתאם לתפיסת הביטחון של צה"ל, למען יראו אויבינו, ועימם כל העולם, את הרוח, החוסן, העמידות, העוצמה והנחישות של ישראל. היום ברור שבן גוריון צדק. אם לא נעמוד על הנגב, גם תל אביב לא תעמוד.
- עו"ד ורד דשא, בת עוטף עזה, היא חוקרת משפט חקלאי ופיתוח מרחב כפרי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
