ערב שבת. בזמן שבבתים רבים סיימו לשיר למלאכי השלום, מחבל מתועב רצח בשיטתיות מתפללים מחוץ לבית הכנסת. בבתים חיכו משפחות לארוחת שבת, ועל דלתן התדפקה בשורת איוב. כל פיגוע הוא מחריד, אבל יש משהו בפגיעה במתפללים שהיא כמעט אייקונית. אולי כי תפילה היא מקודשת, והאמונה התמימה מניחה שבית הכנסת הוא מרחב מוגן. אולי כי התמונות מתקשרות ישירות לפחד הקמאי של רדיפת יהודים באשר הם כבר מאות שנים.
מאז הפיגוע הקטלני בישיבת מרכז הרב ב-2008 ירושלים לא ראתה אירוע כה מדמם. אז, כמו עכשיו, החיבור בין מאבק טריטוריאלי ולאומי לרצח כזה הוא בלתי נתפס. השמות שהפכו לתמונות קפואות, ראוי להיעצר עליהם שוב. על סיפורם. אליהו ונטלי מזרחי ז"ל. בני 48 ו-45 במותם. נישאו רק לפני שנתיים. חיכו כל כך הרבה שנים אחד לשני. שמעו יריות וירדו למטה לעזור. אשר נתן ז"ל, בן בכור, שיצא לפגוש חברים אחרי זמירות שבת ושילם בחייו. רפאל בן אליהו ז"ל, ראש המשפחה, שנרצח לנגד עיני בנו ורעייתו. שאול חי ז"ל, גבאי בית הכנסת שבו אירע הטבח. אירינה קורולובה ז"ל, העובדת הסיעודית שעזבה את ארצה ובאה לסייע לאחרים.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet כמו קרס שנתפס בבטנו של הדג, הטרור הוא תזכורת כואבת, בלתי נסבלת, לאתגרים מחוץ, שמולם אנו מתמודדים בזמן שאנו נאבקים בתוך הבית. ירושלים עייפה. רוויית סמלים, אין לחמוק מהם. קדושה מדי, מדממת מדי, מחולקת, לא מפויסת, תמיד בכוננות. ההפגנה אמש נראתה כמו אירוע זיכרון. אל מלא רחמים נשמע למרחוק ומאות נרות הודלקו. לא ברור כבר על מה הצער. על השלטון, על הטרור, על שם הקוד "המצב". ההתכנסות מול בית הנשיא, עוד סמל שלא ברור מה כוחו בימים אלו, ניסתה לאחוז משהו מהנורמליות במצב לא נורמלי.
אזרחים מלקקים פצעים לאט. הטראומה מפעמת כרעל בעורקים ואין לה מזור. הדבר האחרון שנדרש כעת זה עוד גל של פופוליזם. עוד גזירת קופון אקראית. לנו, כאזרחים, המבוכה היא לא בעיה. היא מפלט. אל מול פשע כזה מה שנותר למאמינים הוא התפילה.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
