האדם הממוצע המבקש להתעניין בקומפלקס ה"משילות" הענק והמבולגן המתהווה מול עיניו ולנסות להבין את מגוון המשרדים והמשרות שהצליח בנימין נתניהו, ביצירתיות מזהירה, לתלוש ולהלחים, לקצוץ ולערבב, לפורר ולגזור, לנפח ולפזר כמו קונפטי של כבוד על ראשי שותפיו, יתקשה מאוד להבין מה הולך.
כל משרד וכל חדרון מצמיח שרשרת מינויים מהירה וקטסטרופלית משלו. הרי עוד לפני שהתיישבו השרים על הכיסא והניחו על השולחן עציץ גרניום ותמונה משפחתית מהחרמון, כבר בדרכם לחדר, הם השליכו מהחלון את מנ"כלית משרדם - איכשהו, וכמה לא מפתיע, רוב המפוטרים הם נשים - יחד עם המטלטלים הנגועים במתווים, חוקים, דוחות, מחקרים, מסקנות ותוכניות עתידיות של השר הקודם, על מנת לפנות מקום לעוד מינוי פוליטי.
כך שיותר מטקסי חפיפה הזכירו השנה חילופי השרים במדינתנו הקורסת, טקסי טיהור וגירוש שדים בעזרת צרור מרווה. טעימה קטנטונת: מירי רגב החליפה את המנכ"לית המקצועית מיכל פרנק במשה בן זקן, שאת הבנתו בתחבורה ובניהול תקציבי ענק אפשר למצוא בשורת היי-לייט המרכזית של קורות חייו: "יועץ בכיר לשרת התרבות והספורט"; אופיר אקוניס, הזכור כמי שנפלטה לו בעבר ביקורת מצחיקה על המינוי שקיבל הוא עצמו מנתניהו כשמונה לשר לשיתוף פעולה אזורי ("המשרד הזה נולד כחטא, וכאתנן פוליטי"), מיהר למנות כעת, עם כניסתו לתפקיד שר המדע והטכנולוגיה, את אוסנת מארק למנכ"לית משרדו, ובכך שבר מסורת ארוכת שנים של מינוי מקצועי.
שר התקשורת, שלמה קרעי, שמונה על ידי נתניהו עקב אי-התאמתו המושלמת לתפקיד, מיהר גם הוא לפטר את מנכ"לית משרדו, לירן אבישר בן-חורין ולמנות את אלעד מלכא, פעיל ליכוד, שהקשר העיקרי שלו לתקשורת מצוי בתאוותו לסגירת נס "התאגיד". ומדוע שלא יוחלף גם ראש המל"ל, אייל חולתא, ד"ר לפיזיקה, זוכה פרס ביטחון ישראל, בוגר תלפיות, ובעל ידע אדיר בנושא הגרעין של איראן, כדי לפנות כיסא לצחי הנגבי אשר יזכה לשאת את כתם המינוי הפוליטי הראשון בתפקיד.
ויש עוד, כל הזמן עוד, כמעיין המתגבר - מינויים אינטרסנטיים, חסרי בושה, וכנגדם פיטורים אכזריים. עד שלושת נהגי ראש הממשלה, שלא זכו אפילו לשימוע אחרי עשרות שנות עבודה, הם מגיעים. המינויים, חלק מהדווקאיות המעשית שבה כל שר חדש ממהר לתקוע אצבע בעין קודמו, לא רק שמרחיבים את המחנאות והפלגנות, אלא גם מגבירים את תחושת הערעור וחוסר הביטחון של האזרחים, מלהיטים את חוסר האמון במערכת הפוליטית ומשמידים כל זכר או תקווה לאזורים מפורזים, שבהם בכל זאת אפשר להתנחם במידת מה של ניקיון כפיים או מקצועיות.
שנים אנחנו שומעים על חוסר האמון של האזרחים במערכת המשפט עקב מה שהימין מכנה "כרסום המשילות". אבל בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שהתפרסם בינואר 2021, הנתונים מצביעים על כך שחוסר האמון כלפי בית המשפט הוא פשוט יוצא דופן, כיף חיים, לעומת חוסר האמון כלפי כל השאר (ביהמ"ש העליון זוכה לאמונם של 41% מציבור הנסקרים, הממשלה זוכה ל-27%, הכנסת ל-21% והמפלגות ל-10%).
דניאלה לונדון-דקלתרבות המינויים, "את דוד אמסלם אף-אחד לא ישפיל", החדשה, אשר במסגרתה נפרצו הסכרים וניתנה הלגיטימציה למנות מקורבים שכל תכליתם לרפד בתחושת ביטחון את הבוס, מעידה כמובן לא רק על הצדקת חוסר האמון הציבורי בנבחריו, אלא גם על חוסר האמון המוחלט של הנבחרים זה בזה. פרנויה מערכתית עצומה שבה כולם מפחדים מסכין בגב. אחת הדרכים לזהות משטרים טוטליטריים היא לבדוק, לא את המינוי הפוליטי במשרד ממשלתי הזועק ליקוי מאורות למרחקים - נניח, סתם דוגמה, עבריין כספים מורשע הממונה לשר אוצר - אלא דווקא את מינויו של עובד פשוט, מחסנאי בחברה פרטית, עלומה, שלעולם לא יגיע לכותרות.
וכאן הסכנה. משמוגרה הבושה וצמחה השחיתות בצמרת הממשל, משנולדו הדפורמציות הממאירות, הן יחלחלו מטה וישנו את פני המדינה ואת עולם התעסוקה כולו. הסכנה היא לא ממשלת זדון ואפילו לא תקופה חשוכה שספק אם נצא ממנה אי פעם. הסכנה האמיתית היא העיוות המוסרי שיכול להתפתח בכל אחד ואחת מאיתנו.
- דניאלה לונדון-דקל היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
