במשך שנים ארוכות חלמו המשפחות היהודיות בדמשק, בירת סוריה, לעלות לארץ ישראל. בשנות ה-90 החלום הפך למציאות, וכך שלושת החברים שגדלו יחד בשכונה היהודית בבירת סוריה התגייסו לחיל המודיעין הישראלי וכבר שנים רבות מהווים מרכיב משמעותי בביטחון המדינה.
"כל עוד אתה פועל לפי הקודים אתה בסדר"
רנ"ג מ', רנ"ג ע' ורס"מ מ' גדלו יחד ב"שכונת היהודים" בדמשק, לצד קהילה יהודית שמנתה כ-5,000 איש ולא מעט משפחות פלסטיניות שנמלטו מישראל לסוריה במהלך המלחמות השונות. החיים בשכונה הישנה והלא מפותחת, ובעיקר יחד עם השכנים הפלסטינים, יצרו מציאות לא נוחה, בלשון המעטה.
"נקודת הייחוס שלנו כדי להבין את המעמד של היהודים בחברה אלה הפלסטינים", סיפר רנ"ג מ'. "המעמד שלנו כיהודים-סורים היה הרבה יותר טוב משל הפלסטינים, שנתפסו כפליטים וכבלגניסטים. ברובע היהודי הייתה יחידה של המודיעין הסורי שמצד אחד היו עוקבים אחר היהודים ומצד שני וידאו שאף זר לא מסתובב בשכונה ומנסה לפגוע".
11 צפייה בגלריה
בית כנסת בדמשק. "המעמד שלנו כיהודים-סורים היה הרבה יותר טוב מהפלסטינים"
(מתוך BBC בערבית)
הקהילה היהודית בדמשק הייתה מאוד מגובשת וחינכה את צעיריה מגיל קטן לאהבת ציון. "מה שאתה מדמיין כשאתה ילד זו השלמות של ארץ ישראל, החיים במדינה של יהודים כשאף אחד לא מתנכל לך או פוגע בך, שכולם שומרים מסורת ברמה כזו או אחרת", הסביר רנ"ג מ'.
"שמרנו מאוד על הזהות היהודית שלנו, גם מבחינת חופש פולחן הייתה לנו חירות מלאה", הוסיף. "מבחינת המשטר, יכולנו לעשות כל מה שאנחנו רוצים מבחינה דתית, ואף אחד לא יפריע לך".
אבל למרות זאת היו לא פעם התנכלויות מצד המשטר הסורי, כנראה מחשש שהקהילה תהפוך למשתפת פעולה עם ישראל, האויב המר באותן שנים.
11 צפייה בגלריה
משפחתו של רס"מ מ'. כל עוד אתה פועל לפי הקודים של המשטר, מבחינתם תחיה איך שאתה רוצה
(מהאלבום הפרטי)
"אם היו חושבים שאתה לא בעד המשטר כבר מזמן היו עוצרים אותך. כל עוד אתה פועל לפי הקודים של המשטר – לא מתעסק בפוליטיקה, לא סוחר בדולרים כדי לפגוע במטבע הסורי ובתעשייה המקומית, לא מדבר על ישראל – אז פשוט תחיה מבחינתם איך שתרצה. כמובן שתצטרך לשחד בדרך כדי לשרוד ולהתקדם, אבל כל עוד אתה פועל לפי הקודים האלה אתה תהיה בסדר".
הקהילה היהודית שמרה על יחסים טובים עם חיילי המודיעין שהוצבו בשכונה, אך למרות זאת היו מדי פעם היתקלויות. "בשמחת תורה היינו נוהגים לערוך תהלוכה ברובע היהודי עם ספרי תורה ושרים שירים, והיו שומרים עלינו. יום אחד מישהו התחיל לשיר 'אל אל ישראל' ותוך שלוש דקות באו שני אנשי המודיעין הסורי, לקחו אותו לחקירה, היכו אותו, ושחררו אותו הביתה. הגבול היה מאוד דק".
הישראלי שסיבך את הקהילה
עבור הציבור הישראלי היהודי הכי מפורסם בסוריה הוא המרגל אלי כהן, שלאורך שנות פעילות במדינה השכנה הצליח להתברג לעמדות מפתח ויצר קשרים עם אישים בכירים ביותר. מיד לאחר שנתפס והוצא להורג, הכוונת בסוריה הופנתה ישירות אל הקהילה היהודית.
באחת הפעמים שאלי כהן הגיע לדמשק הוא ביקר בשכונה היהודית, ונכנס לחנות של אבא של רנ"ג ע'. הוא קנה מספר מזכרות, וקיבל קבלה מטעם החנות. "לאחר שהוא נתפס ראו בין שאר הדברים שלו את החשבונית, ומיד הלכו לחנות של אבא שלי ועצרו אותו. האשימו אותו בריגול מתוך הנחה שבגלל שהוא יהודי אז אלי כהן שיתף אותו בזהותו, והוא לא דיווח לרשויות", סיפר רנ"ג ע'.
11 צפייה בגלריה
אלי כהן. "האשימו את אבא שלי בריגול מתוך הנחה שהוא יהודי אז אלי כהן שיתף אותו בזהותו, והוא לא דיווח לרשויות"
"במשך חודש אבא שלי ישב בכלא הסורי ועבר עינויים בניסיון לחלץ ממנו מידע", הוסיף. "הוא הצליח להשתחרר מהכלא רק בזכות שוחד. הוא הכיר אנשי שלטון שהיה משחד אותם באופן קבוע במתנות נחושת מהחנות שלו".
מוטיב השוחד לאנשי שלטון בסוריה חוזר לא מעט בחייהם של היהודים בסוריה. אנשי הקהילה היהודית השתמשו בשוחד למגוון מטרות שונות בחיי היומיום, אבל בהמשך גם כדי לקדם את קבלת אישורי היציאה מסוריה, שלעתם היו יכולים לחכות להם גם חודשים רבים. "בסוף כולנו קיבלנו את האשרות שלנו בכסף. היו אומרים לנו לחזור בעוד מספר חודשים, אבל אם היית שם לפקיד 50 אלף לירות מתחת לשולחן, פתאום יש לו פתרון מהיר".
"המשפחה הייתה נעלמת למספר חודשים"
החיכוך עם הפליטים הפלסטינים בשכונה היה מאתגר. לא אחת נתלו בשכונה כרוזים עם תמונות של "שהידים פלסטינים", תמונות של מסגד אל-אקצא וסיסמאות "מוות לישראל". לעתים הוא גם הביא לתקריות אלימות, כמו הפעם שבה הפלסטינים זרקו רימון לתוך בית הכנסת בערב חג השבועות ורצחו מתפללים.
כיהודים ששואפים לעלות ארצה, השנאה הפלסטינית ברחוב רק הגבירה אצל שלוש המשפחות את הרצון העז ממילא לעלות לארץ ישראל. אבל זה לא היה דבר פשוט באותם ימים. עד 1992 המשטר הסורי אסר על יציאה של משפחות יהודיות מהמדינה. אם מי מבני המשפחה נאלץ לטוס לצורכי עבודה הוא הותיר אחריו את אשתו וילדיו, כך המשטר הבטיח את חזרתו.
דרך אחרת לברוח מסוריה הייתה האופציה הקרקעית, דרך טורקיה או לבנון. בהשוואה להגבלות הטיסה לחו"ל, הגבול היבשתי היה פשוט יותר לחצייה.
"היו קובעים עם מתווך כלשהו שנושא עמו סימן היכר, כדי שיהיה ברור לנמלטים שהוא האדם הנכון", סיפר רנ"ג ע'. "משפחות רבות חששו לעשות זאת, כך גם המשפחה שלי. הדודים שלי ניסו לחצות את הגבול כשהם היו עדיין רווקים ובלי משפחה משלם, דודה שלי עשתה את זה עם המשפחה וכמעט נתפסה".
לפעמים הרשויות היו מביימות ניסיונות הברחה כדי להפיל יהודים בפח. "היו שולחים מבריחים שהם בעצם סוכנים כפולים, שהיו מגיעים לבתי היהודים, מוציאים אותם, ואז המבריח לוקח אותם למקום כלשהו שאליו הייתה מגיעה המשפחה, והיו לוקחים אותה למעצר", סיפר רנ"ג מ'.
"המשפחה הייתה נעלמת למספר חודשים ולא היו יודעים מה עלה בגולה. לאחר מכן היו מחזירים את הנשים והילדים הביתה, בעוד שאת הגברים היו שמים בכלא", הוסיף. "דוד שלי היה עצור ככה בלי שהמשפחה שלו ידעה איפה הוא, ואז לקחו בני משפחה שלו לחקירה ועינו אותם שיספרו לאן נעלם ואם ניסה להימלט, כשבפועל הוא אצלם במעצר".
"פתאום קיבלנו פתח של תקווה"
בשנת 1992 אישר המשטר הסורי ליהודים לטוס מהמדינה כמשפחה, ולא רק כיחידים. "מדובר בתקופה שאחרי ועידת מדריד. היה ריכוך מסוים ביחסים שבין ישראל וסוריה, והיהודים היו בעצם קלף מיקוח בידי המשטר הסורי. אסד קיבל הרבה מאוד כסף בסופו של דבר כדי לאפשר ליהודים לצאת מהמדינה".
גם אז, האישור שניתן לעזיבה לא היה רשמי, אלא עבר בכסות של מתן אישור ליהודים לצאת מהמדינה לשם מפגשים משפחתיים. "ברגע שהתקבלה ההחלטה, באותו ערב פסח, זו הייתה חגיגה של ממש, חג חירות אמיתי עבור הקהילה היהודית, וכולם התרגשו", סיפר רנ"ג מ'.
"פתאום קיבלנו פתח של תקווה לדבר שלא דמיינו שיוכל לקרות. אנשים רק רצו לצאת משם באותו הרגע. היו אנשים שהלכו כבר בבוקר למחרת ההחלטה לקבל אשרה לעזיבה, כדי לא לפספס את ההזדמנות מחשש שאסד יתחרט ויבטל את ההחלטה".
זאת הסיבה שאנשים נאלצו לעזוב ולהשאיר מאחוריהם את כל רכושם. "לא יכולת למכור את הרכוש בצורה גלויה, כדי שהמשטר לא יחשוב שאתה לא חוזר. למראית עין היה מדובר בנסיעה לצורך ביקור משפחתי. כל משפחה לקחה כמות גדולה של מזוודות, ואני זוכר שכשנחתנו לטיסת ביניים בהונגריה הם לא הבינו למה המשפחה עם כל כך הרבה מזוודות. היית צריך להכניס את כל החיים שלך למזוודה, ולהבין על מה אתה מוותר".
מי שהייתה על המטוס הראשון שלקח יהודים לביקורי "איחוד משפחות", הייתה משפחתו של רנ"ג ע', שהמריאה לניו יורק. "הרשויות בארה"ב קיבלו את היהודים שהגיעו מסוריה עם הרבה תמיכה. הם סייעו בשכר הדירה, והעניקו לנו כלים ובגדים. הם פתחו לנו אולם שהפך לבית כנסת, כדי שנוכל להתפלל".
למשפחתו של רס"מ מ' לקח קצת יותר זמן לעזוב את סוריה, מכיוון שאביו סירב לשחד את הפקידים בשביל לקדם את אשרת היציאה, והמתין לקבלת האישור כמקובל. "ברגע שהתקבל האישור היה לנו ברור בתוך המשפחה שאנחנו קמים ועולים לארץ כדי להתאחד עם המשפחה המורחבת".
רס"מ מ' גדל במשפחה מאוד ציוניות, ודודים שלו ברחו כבר בשנות ה-50 וה-60 והתיישבו בארץ. חצי ממשפחתו הרחבה עלתה ארצה עד לשנות ה-70, והחצי השני נשאר בסוריה.
בשנתיים שבהן משפחתו של רס"מ מ' המתינה לאשרת היציאה הייתה מתיחות לא קטנה, וההשגחה על הקהילה היהודית שרק הצטמקה הלכה והתגברה. "זה היה מפחיד כשראינו שהקהילה פתאום הולכת וקטנה, רואים פחות אנשים. בכיתה מצאנו את עצמנו רק חמישה-שישה תלמידים".
"היו קוראים לנו 'ערבי מסריח'"
"כשהגענו לארץ בשנת 1993 זו הייתה תקופה של פיגועים, ולא באמת רצית שאנשים ישמעו אותך מדבר בערבית עם ההורים, זה היה קצת מפחיד", סיפר רנ"ג מ'. "ההורים לא באמת יודעים עברית ואתה מוצא את עצמך בסופר או בקניון משתיק אותם כדי שלא ישמעו אותם".
גם עבור הצעירים עצמם ההתאקלמות לא הייתה פשוטה. "החברה הישראלית לא קיבלה אותנו בברכה. היו קוראים לנו 'ערבי מסריח'", סיפר רס"מ מ'. "כשעזבנו את סוריה קראו לנו שם 'יהודי מסריח', ואתה עוד איכשהו מבין את זה, אבל כשאתה מגיע לארץ שלך ונתקל בתגובות גזעניות, זו הייתה תחושה לא נעימה".
"בשלב מסוים רציתי לעזוב את בית הספר, אבל ההורים שלי לא הסכימו ולחצו עליי להישאר ולהשלים לכל הפחות 12 שנות לימוד", הוסיף. "לאט לאט זה השתפר".
11 צפייה בגלריה
משפחתו של מ'. "קראו לנו פה 'ערבי מסריח', בסוריה קראו לנו 'יהודי מסריח, ועוד איכשהו הבנתי. אבל פה זאת הייתה תחושה לא נעימה"
(מהאלבום הפרטי)
עבור חלק מאנשי הקהילה היהודית שעלו ארצה היה לא פשוט עם הגיוס לצה"ל. לא בגלל התנגדות, אלא מתוך חוסר היכרות עם החברה והשיטה. בסוריה היהודים לא התגייסו לצבא, ומההיכרות של היהודים עם החיילים הערבים, כשחייל התגייס הוא כמעט ולא חזר הביתה לאורך כל שנות השירות, והמשפחות חששו שכך יהיה גם בישראל.
חלק מהמשפחות שהגיעו מדמשק לארה"ב חששו לעלות לארץ בשל סוגיית הגיוס. בגיל 18, סיפרו השלושה, הצעיר היהודי הסורי כבר צריך להתחתן, והתרבות הזאת הגיעה עם העולים מסוריה לארץ.
עבור רנ"ג ע' הגיוס היה קל יותר, מכיוון שלא היה הראשון ממשפחתו שלבש את מדי צה"ל. "אח שלי הגדול התגייס שנתיים לפניי ליחידה, וזה יציר בי עניין ללכת בדרך שלו. ראיתי בו דוגמה, הוא היה הראשון מהמשפחה להתגייס, ולכן כשאני התגייסתי זה כבר היה פשוט יותר".
לרנ"ג מ' היה ברור שהוא הולך לשרת בצבא, וחיכה בקוצר רוח ליום הגיוס. "רק רציתי שיסתיים התיכון וללכת לשרת. יחד איתי באותו המחזור התגייסו ארבעה חברי ילדות שלמדו איתי בבית הספר בסוריה. היינו יחד בקורס היסוד, ישבנו אחד ליד השני ושירתנו ביחד. זה כמובן הקל על ההתאקלמות".
המוטיבציה לשירות משמעותי אצל רס"מ מ' הגיעה מתוך המשפחה. בן דודתו הוא תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, מפקד יחידת הקישור ללבנון שנפל ברצועת הביטחון.
"מאנדרדוג אתה הופך להיות זה שמוביל את האירוע"
הרקע של השלושה, שגדלו והתחנכו בסוריה, עזר להם מאוד במהלך השירות בחיל המודיעין, ואף היווה יתרון מובהק במקרים מסוימים, כאשר נדרשת תשומת לב מיוחדת לפרטים הקטנים.
"היתרון שלנו היה הן בשפה ובעומק שלה, והן בהבנת התרבות. ככה אתה מבין עד כמה אתה נחוץ למערכת וכמה אתה יכול לתרום", סיפר רנ"ג מ'. "כשאתה מגיע לבסיס ורואה חיילים שסיימו חמש יחידות ערבית בתיכון, ואתה עוזר להם, אתה מבין עד כמה הפער בהבנה של מילה אחת יכול להשפיע על תמונת המודיעין ולשנות החלטות"
"הפער בהבנה של מילה אחת יכול לשנות החלטות. ממצב של אנדרדוג, עולה חדש, אתה הופך להיות זה שמוביל את האירוע"
"ברגעים האלה אתה מבין שאתה במקום הנכון. ממצב של אנדרדוג, עולה חדש, אתה פתאום הופך להיות זה שמוביל את האירוע, שמחכים למוצא פיו. זו באמת הזדמנות ששווה המון ולא ניתן לקבל אותה בכל מקום. במקרים מסוימים אתה יכול להרגיע את הרוחות ולמנוע הסלמה של המצב והתפתחות של אירועים מסוימים".
ניסיון החיים משמעותי גם בעבודה של רנ"ג ע'. "בסוף אתה צריך לקבל החלטות מודיעיניות בכל מיני סוגיות, וכל האחריות יכולה להיות עליך בשלב מסוים. החלטות שיכולות להשפיע על כל כך הרבה דברים, אבל בזכות הניסיון של שנים וההיכרות האדוקה עם הזירה המודיעינית אנחנו יכולים כבר להבין לאן העניינים הולכים. היו מקרים בעבר שבהם השפענו בזכות הדברים הקטנים האלה שאנחנו יודעים כי חיינו שם, אנחנו מכירים את התרבות".
אחרי יותר מעשור של מלחמת אזרחים עקובה מדם, הרודן בשאר אסד ביסס מחדש את שלטונו ברוב שטחי המדינה, ובעזרת בעלות בריתו, רוסיה ואיראן, הביס את ארגוני המורדים, שכיום פעילותם מוגבלת לאזורים מצומצמים מאוד.
11 צפייה בגלריה
הקרבות בפרברי דמשק, ארכיון. "האירועים האלה הם ההוכחה לכך שהיהודים לא היו צריכים להישאר שם"
(צילום: רויטרס)
אזורים רבים בסוריה השתנו, שכונות שלמות בערים נמחקו, והרס רב נגרם במקומות אחרים. דמשק הבירה הצליחה לשמור לאורך רוב שנות הלחימה על ניתוק מזירות הקרב, והאש הגיעה רק עד לפרבריה.
אין ספק שהשלושה תמימי דעים על כך שהתמזל מזלם ולא היו צריכים לחוות את האירועים הקשים האלה לאורך השנים האחרונות בסוריה. "האירועים האלה הם ההוכחה לכך שהיהודים לא היו צריכים להישאר שם. אם הייתה שם קהילה יהודית גדולה, סביר להניח שכמו שהפציצו את אחד מבתי הכנסת העתיקים בעולם בלי למצמץ בכלל, אני לא חושב שהם היו בוחלים באמצעים כדי להרוג יהודים".
"אם דאעש היו יודעים שיש 5,000 יהודים בלב דמשק, כנראה שהם היו מנסים איכשהו לפגוע בהם ואף להרוג אותם", הוסיף רנ"ג מ'. "מזלנו שיש לנו מדינה שאנחנו יכולים להיות בה, ואנחנו מסתכלים על האירועים האלה מרחוק. אנחנו רואים מה קורה לאנשים שאין להם מי שיתמוך בהם, וזו המתנה הגדולה שנקראת מדינת ישראל – הבית הבטוח שלנו".
למרות הניתוק והמרחק הפיזי מדמשק והאירועים בסוריה, המראות עדיין קשים לעיכול עבור האנשים שגדלו שם. "בסוף מדובר באנשים שסובלים, קשה מאוד לראות את זה. אנחנו כמובן נגד המשטר הסורי, אבל מבצעים את ההבחנה בין העם למשטר. זו הארץ שגדלנו בה ועדיין יש לנו רגש למדינה הזו. לא הייתי מתנגד ללכת לבקר שם אם הייתי יכול", אמר רס"מ מ'.
11 צפייה בגלריה
מחנה פליטים בסוריה. "זה מאוד מצער. אנשים נזרקים לרחוב ואין להם מה לאכול"
(צילום: AFP)
"אתה רואה את התמונות והן מאוד מצערות. אנשים נהרגים על לא עוול בכפם, אנשים נזרקים לרחוב ואין להם מה לאכול", אמר רנ"ג מ'. "מאוד עצוב לראות מה קרה לכל המקומות שהיית בהם, הרחובות שעברנו בהם בחגים, שטיילנו בהם. יש מקומות שאנחנו יודעים שהשתלטו עליהם אחרי שעזבנו".
על השאלה כיצד הם רואים את סוריה בשנים הבאות קשה להם מאוד לענות. בסופו של דבר הרבה מההתפתחויות בזירת הלחימה היה קשה לצפות מראש.
"סוריה בעצם חצויה. המשטר לא שולט על כל המקומות כמו בעבר. דמשק נחשבת למעין 'בועה' לאורך כל שנות הלחימה, זה כמעט ולא נכנס לתוך שטחי העיר", אמר רס"מ מ'. "אני לא צופה עתיד מזהיר, וסוריה כנראה תמשיך להיות מחולקת ותשמש כזירת משחקים של מעצמות, לא עתיד טוב".
"היינו רוצים לקוות שלסוריה יהיה עתיד טוב יותר, שיהיה שלום ואולי ביום מן הימים נוכל לבקר שם. אנחנו יודעים שיהודים אמריקנים הגיעו לפני מספר שנים לבקר בשכונה היהודית שהייתה פעם בדמשק והתקבלו בצורה חיובית", הוסיף רנ"ג מ'. "אני מקווה שהדברים ישתנו יום אחד, ושהמצב של האנשים הפשוטים ישתפר, שיהיו שם מנהיגים נורמלים ויהיה עתיד".
