לרגע אחד, היה נדמה שהכול אבוד. שהנה, גם המבצע הזה, לחיסול אוסמה בן לאדן, עומד להסתיים בכישלון צורב.
חדר המבצעים בבית הלבן, 2 במאי 2011, מבצע חנית נפטון. בחדר יושבים דרוכים הנשיא ברק אובמה, סגנו ג'ו ביידן, שרת המדינה הילרי קלינטון, ראש המטות המשולבים אדמירל מייק מאלן, ראש הסי-איי-איי לאון פנטה, היועץ לביטחון לאומי טום דונילון, בכירים נוספים ושר ההגנה רוברט גייטס. שני מסוקי בלאק הוק חמקניים, שבתוכם אנשי צוות 6 של יחידת העילית אריות הים, טסים באישון לילה בשמי פקיסטן, בגובה נמוך ומבלי ליידע את הרשויות המקומיות מחשש לדליפה. הם מתקרבים אל עבר פאתי העיר אבוטאבאד. לפי התוכנית, אחד מהם אמור לרחף מעל המתחם המבוצר שבו על פי המודיעין נמצא בן לאדן, ולהנחית על גגו לוחמים באמצעות חבלים. אבל עקב תקלה, המסוק נכנס לסחרור מעל הבית, ונאלץ לבצע נחיתת חירום בתוך המתחם. תרחיש הסיוט הקשה ביותר – לוחמים אמריקנים נהרגים או נשבים בפעולה כושלת לחיסול אדריכל מתקפת הטרור של 11 בספטמבר – עומד להתגשם. חלק מהנוכחים בחדר המצב חשבו בוודאי על ההסתבכות במוגדישו, 1993, אחרי התרסקות המסוק בלב העיר העוינת, שהונצחה בסרט "בלאק הוק דאון". אבל בחדר היה מישהו שזכר היטב שגם הכישלון המהדהד ואולי הכואב מכולם, המבצע לחילוץ בני הערובה מטהרן ב-1980 – החל בהתרסקות מסוק. "אני הייתי היחיד בחדר שעוד היה בבית הלבן ביום הנורא ההוא ב-1980, כשהגיעו הדיווחים על הכישלון בחילוץ בני הערובה משגרירות ארה"ב בטהרן", סיפר לי לימים רוברט גייטס. "גם שם התרסקו מסוקים, וכששמעתי את העדכון על נפילת המסוק (בפקיסטן), נחרדתי ש־Here we go again, שאני פתאום רואה שידור חוזר של אותו סרט".
ואז כולם ממתינים למוצא פיו של איש אחד.
הוא יושב בחפ"ק של המבצע בג'לאלאבד שבאפגניסטן, קצת יותר מ־400 ק"מ מהמסוק שזה עתה התרסק אל תוך המתחם של בן לאדן. קוראים לו ויליאם מקרייבן, והוא מונה לאדמירל ולמפקד פיקוד המבצעים המיוחדים רק כחודש ימים קודם. שקט מתוח השתרר בחדר המצב בבית הלבן. לכולם היה ברור שמעבר לקורבנות האמריקנים, אם עכשיו מקרייבן מכריז על הפסקת המבצע ויציאה לחילוץ, זו הפעולה שתגדיר את הכהונה שלהם. הכישלון בטהרן, הם זכרו, היה אחד הגורמים למפלתו של קרטר בבחירות מול רייגן. גם מקרייבן זכר היטב את טהרן, מהימים שהיה לוחם קומנדו צעיר. "כן, זה באמת היה כישלון מביך", הוא מודה. אבל הפעם, זה היה אחרת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"אני רואה את ההתרחשות על מסך גדול שהיה מולי, רואה את המסוק מסתחרר, מאבד שליטה, עד שהוא מתרסק", משחזר מקרייבן בראיון בלעדי, וראשון לתקשורת הישראלית. "ואז אני מודיע לבית הלבן שהכול בסדר - ממשיכים כרגיל".
צריך לא מעט קור רוח, או לפחות לשחק אותה קר רוח, כדי להגיד שהכול בסדר, כשברור שהתוכנית השתבשה עוד לפני שהפשיטה התחילה בכלל.
"ראיתי שהלוחמים שלי בסדר, ולא קרה להם כלום. הזנקתי מסוק נוסף, ומיד עברתי לתוכנית ב', שהביאה בחשבון תסריט כזה בדיוק".
את הלחץ ששרר בבית הלבן באותן דקות הנציח הצילום האיקוני של הילרי קלינטון מכסה בחשש את פניה, ואת פרצופו המודאג של הנשיא אובמה. אבל העובדה שמקרייבן נתן אור ירוק, איפשרה את המשך הפעולה. למרות שהמסוק התקול נחת נחיתת חירום ויצא מכלל שימוש, כל לוחמי צוות 6 שהיו בו ועל המסוק השני לא נפגעו, והסתערו אל תוך הבית. מקרייבן צפה בשידור חי, כשהצוות מטפס מקומה לקומה. ואז שמע את שלוש המילים שכולם חיכו להן: "למען האל והמולדת, ג'ירונימו, ג'ירונימו, ג'ירונימו". המשמעות: בן לאדן זוהה וחוסל. אבל מקרייבן עדיין לא הודיע לנשיא שהמשימה הושלמה. "שמחתי", הוא אומר, "אבל מבחינתי, קודם כל היינו עדיין באמצע משימה, והיא להוציא משם את הכוח. וחוץ מזה, כבר היו לי לא מעט מקרים בעיראק ובאפגניסטן שהלוחמים שלי, או אני, היינו בטוחים that we hit the jackpot, שזה המונח שבו השתמשנו בכל פעם שהיינו בטוחים שהצלחנו לאתר מישהו מהמבוקשים, ולא פעם התברר אחר כך שבעצם זה לא הוא. עכשיו, שמע, בניגוד לכל אלה, בן לאדן היה מישהו שבכל זאת פניו די מוכרות ללוחמים, והם אמרו לי שזיהו אותו בוודאות. הייתי די בטוח, אבל עדיין הביטחון שלהם, בכל הכבוד, לא הספיק לי כדי לדווח לנשיא.
"שמנו את שרידיו של בן לאדן על מטוס שטס למפרץ עומאן, לספינה של הצי האמריקני שם. העלינו אותו על כלי שיט של הצי, ושם הוא נקבר (בים). הדבר האחרון שהייתי מעוניין בו היה שהוא ייקבר במקום שעשוי להיהפך לאתר לעלייה לרגל, ולהפוך אותו לסוג של שהיד"
"ואז מתרחשים שני דברים: המודיעין מעדכן שהפקיסטנים הבינו שמשהו קורה; ובמקביל, מפקד הכוח שעל הקרקע אומר: 'היי, המפקד, אנחנו בקומה השנייה ואנחנו רואים מחשבים, כוננים קשיחים ומסמכים, ואנחנו צריכים לאסוף את כל הדברים האלה'. ואני אמרתי, 'בהחלט, תאסוף כמה שאתה יכול'. התברר שיש שם לא מעט מכל אלה, והחבר'ה נמצא על הקרקע כבר 30 דקות ואז 35 דקות ואז 40 דקות. ובסוף, למרות שלא סיימו לאסוף את הכול, אמרתי להם לחדול, לארוז את הגופה שצריך לקחת, ולצאת משם מיד. בסך הכול הם היו על הקרקע 48 דקות, שזה זמן ארוך מאוד".
שיירת המסוקים חזרה לנקודת הכינוס באפגניסטן, שם כבר חיכה להם צוות מז"פ ורופאים משפטיים לבדיקה וזיהוי של בן לאדן. מקרייבן: "בדקנו לו הכול: תווי פנים, דנ"א, טביעות אצבעות, סימנים גופניים ידועים, הכול כדי להיות בטוחים שאכן מדובר במי שחיפשנו".
שלוש שעות מאוחר יותר, כשהתקבל האישור הסופי, מקרייבן יכול היה להודיע לנשיא אובמה שהמלאכה הושלמה. "בדיוק כמו שהנשיא אובמה אמר לאחר מכן במסיבת העיתונאים, המשמעות של הפעולה הזו הייתה באמת עניין של צדק. בנוסף, היינו צריכים לוודא שאויבי ארה"ב יבינו שאנחנו הולכים לרדוף אותם לנצח, להבהיר שזה לא עניין של שנה או של עשר שנים. האנשים שלי ואני היינו צריכים לשדר מסר ברור: אם אתה אויב של אמריקה ועשית משהו כזה, גם אם זה ייקח לנו חיים שלמים - אנחנו נאתר אותך, נגיע אליך, ונביא אותך לדין צדק, כך או אחרת. זה מה שאנחנו הולכים לעשות. נדמה לי שהמסר הזה בכל הקשור לבן לאדן, עבר".
הנשיא לשעבר אובמה מודיע על חיסול בן לאדן
המסר אולי עבר, אבל הם קמו לתחייה בצורה של דאעש, הדור הבא של אל-קאעידה.
"אף אחד מאיתנו לא חשב שזה יגמור את הארגון או את היורשים שלו, ואף אחד מאיתנו האמין שהוצאת בן לאדן מהתמונה תגרום פתאום לאל-קאעידה להתמוטט. אבל ידענו שזו תהיה מכה למורל שלהם, וידענו שההנהגה הבאה שתבוא, כבר לא תהיה כל כך מוכשרת וחזקה.
"אם כבר, אז ההפתעה שלנו הייתה דווקא בכיוון ההפוך: אני האמנתי שבשלב הזה בן לאדן הוא יותר סוג של דמות סימלית, מישהו שעוסק בעיקר במסתור ובבריחה ולא ממש מפקד על הארגון, שהוא מבודד מכדי להיות ממש מעורב. אבל המודיעין שמצאנו, הניירות והכוננים הקשיחים שהלוחמים לקחו הוכיחו בדיוק את ההפך - שהוא היה עדיין ציר מרכזי בייזום ובתכנון מבצעים שלהם, מעורב מאוד בניהול היומיומי של אל-קאעידה".
אבל זה לא היה הסוף של מבצע חנית נפטון מבחינת מקרייבן. עדיין נותרה לו משימה חשובה אחת: מה עושים עם גופת בן לאדן. מקרייבן מספר שבכלל הייתה אופציה שמפקד אל-קאעידה יילכד חי. "זה לא היה מבצע חיסול", הוא מבהיר. "בתדריך האחרון ללוחמים שיצאו לאבוטאבאד, אמרתי לחבר'ה: תראו, אם בן לאדן יוצא עם הידיים למעלה, ואתם רואים שאין עליו אפוד של מחבל מתאבד ושהוא באמת נכנע - אתם חייבים, אני פוקד עליכם, לאסור אותו כשהוא בחיים, ולא לפגוע בו בשום צורה. והיה להם גם את כל הציוד איתם, ותוכנית שלמה, כיצד לאזוק אותו, איך להעביר אותו בחיים חזרה איתם, ואיפה לכלוא אותו באופן חשאי. אבל אמרתי גם למפקד הכוח: אם אתה מזהה ולו סכנה קטנה לכוח, אם אתה חושב לרגע שאתה תחת איום - אל תהסס לפתוח באש".
וזה מה שקרה שם. הכוח זיהה במעלה הקומה השלישית את בן לאדן, שנמלט פנימה לחדר. החשש היה שהוא חמוש, ולכן מיד עם הפריצה לחדר, הוא נורה ונהרג. בהתאם להוראת הנשיא, מקרייבן פקד להשמיד או להעביר לסי-איי-איי את כל התיעוד של צילומי הגופה וחומר הנתיחה. לגבי הגופה עצמה, ניהל מקרייבן עוד קודם שיחה עם הנשיא. "סיפרתי לו על מקרה דומה שהיה לנו עם גופה של מפקד הפעולה נגד השגרירויות בסוף שנות ה-90. הרגנו אותו בסומליה. הכוח יצא מהים וחזר לים והביא איתו את הגופה. מבחינתי, כיורד ים, עניין הקבורה בים הוא דבר מובן מאליו כמעט. לעמיתי, אנשי צבא היבשה, זה נראה מוזר קצת, אבל אחרי התייעצות עם מומחים לקבורה איסלאמית, שהורו לנו איך לעטוף את הגופה, ואיך להביא אותה לקבורה תוך פחות מ-24 שעות, פעלנו כך.
"ולכן, זו הייתה ההצעה שלי כשבחנו את האפשרויות למקרה וזה אכן יהיה בן לאדן והוא ייהרג בפעולה. שמנו את שרידיו של בן לאדן על מטוס שחזר למרחב האווירי הפקיסטני, וטס למפרץ עומאן, לספינה של הצי האמריקני שם. העלינו אותו על כלי שיט של הצי, ושם הוא נקבר (בים). מבחינתי, הדבר האחרון שהייתי מעוניין בו היה שהוא ייקבר על פני היבשה, מקום שעשוי אחר כך להיהפך לאתר לעלייה לרגל, ולהפוך אותו לסוג של שהיד".
המעגל נסגר, גם עבור מקרייבן, שמאז 11 בספטמבר ניהל אינספור מבצעים מיוחדים, רבים מהם נגד אנשיו של בן לאדן, ועכשיו היה זה שבישר לנשיא כי מפקד אל-קאעידה חוסל.
מקרייבן (67) נולד לאב שהיה קולונל בחיל האוויר, נלחם כטייס ספיטפייר במלחמת העולם השנייה והוצב בהמשך בבסיס בפורט בראג, שם נולד הבן ויליאם, ולאחר מכן אפילו שיחק זמן קצר פוטבול ב-NFL. מקרייבן הבן גדל בסן-אנטוניו, המשיך ללמודי עיתונות באוניברסיטת טקסס, והתגייס לצי ב-1977. הוא סיים את המסלול המפרך של אריות הים, היחידה המיוחדת החשובה בכוחות הצבא של ארה"ב, והוסמך כקצין למבצעים מיוחדים, שהוצב בתחילה בפיליפינים.
זו לא הייתה תקופה טובה להיכנס למערך המבצעים המיוחדים בצבא ארה"ב. ישראל אמנם הוכיחה את החשיבות של פעולות קומנדו מיוחדות רק שנה קודם באנטבה, אבל הצבא האמריקני, שדווקא עשה שימוש נרחב במבצעי קומנדו בוייטנאם (בעיקר של ה"כומתות הירוקות"), היה מרוכז כולו במלחמה הקרה. טילים ארוכי טווח, מפציצים כבדים, צוללות גרעיניות, נושאות מטוסים – אין; קומנדו ולוחמת גרילה – אאוט. "התחילה תקופה די ארוכה בה הרבה אנשים בפיקוד חשבו שאנחנו לא צריכים קומנדו עכשיו, שצריך לדאוג לדברים גדולים כאלה כמו המלחמה הקרה או ברית־המועצות וכו'", נזכר מקרייבן.
"הרבה פעמים אמרו לי בוודאות של 90 אחוז שזהו, מצאנו את סדאם, שהפעם הוא לא יברח. אבל בפעם ההיא, היה מקור שידע לדווח ישירות מתוך המעגל הקרוב של אנשים מסביבו. ואז אחד החיילים מצא את הדלת הנסתרת הזו. הם משכו אותה למעלה, ושם היה סדאם. הוא הרים את ידיו, ואמר, 'אתם יודעים, אני סדאם חוסיין, נשיא עיראק, ואני נכון למשא ומתן'"
זו הייתה טעות, שהתפוצצה לאמריקנים בפרצוף, כאשר עם עליית חומייני 52 אמריקנים נלכדו בשגרירות בטהרן, וסכנה נשקפה לחייהם. מבצע החילוץ שלהם באפריל 1980 היה כאמור פיאסקו מתמשך של תאונות וחוסר ארגון, שהסתיים בקורבנות וכישלון מביך למעצמה מספר אחת בעולם. "לא היה שום גוף שיודע לתכנן ולתכלל פעולה כזו, ושום אימון ושיתוף פעולה קבוע בין הכוחות", מסביר מקרייבן מה לא עבד שם. "הבעיה העיקרית הייתה שהכול היה אד הוק. טייסי הנחתים לא עבדו עם טייסי חיל האוויר, ואלה לא עבדו עם כוח דלתא, ואף אחד אף פעם לא התאמן ממש יחד עם האחר. גם בתיכנון הם אף פעם לא עשו חזרה מלאה על הכול, אלא כל פעם על חלק אחד. כשהם יצאו למדבר במערב ארה"ב לנסות ולעשות אימון מסכם, אפילו לשם הם לא הצליחו להביא את כל הכוחות, ואף פעם לא עברו על הכול מהתחלה עד הסוף. ומה שיצא הוא שהכישלון להתאמן יחד, הכישלון להכיר אחד את השני והכישלון לעשות אימון מסכם – כולם התרחשו אחד אחרי השני בשדה המערכה באיראן".
השבויים שוחררו רק אחרי 444 יום בתום מו"מ דיפלומטי מתיש, אבל האמריקנים הבינו שהעולם משתנה, והחליטו ב-1987 לכנס את הכוחות המיוחדים שלהם לזרוע מבצעית אחת, שנקראת פיקוד המבצעים המיוחדים של ארצות הברית (USSOCOM). הזרוע הזו כוללת היום כ-70 אלף חיילים, בתוכן יחידות כמו כוח דלתא, צוות 6 של אריות הים, כוחות הטסה מיוחדים של חיל האוויר, כוחות של הריינג'רז, ומעטפת מודיעינית. מקרייבן: "למרות שבתחילה כולם, גם אנחנו, התנגדו, כי לא רצינו מפקד מזרוע אחרת שייתן לנו הוראות, בסופו של דבר זה היה הדבר הכי טוב שכולנו יכולנו לעשות. כך הבאנו את כל היכולות של הצבא, הצי, חיל האוויר, הנחתים ועוד כוחות, ולמדנו כיצד לעבוד במשותף: איך לערבב את החלקים הטובים מהתרבות הארגונית והמבצעים של הצי, וזו של חיל האוויר לעבוד לטובת הצלחת המבצע".
לפתע מקרייבן, אז קצין כוחות מיוחדים צעיר, החל להשתתף במבצע חשאי אחרי מבצע. על מרביתם הוא לא יכול לדבר גם היום. במלחמת המפרץ הראשונה, המבחן הגדול הראשון של הפיקוד החדש, מקרייבן ואנשיו עסקו במבצעים מסווגים. בעבר הוא צוטט כמי שהצטער על כך שארה"ב לא סיימה את המלאכה באותה מלחמה, ולא הכריעה סופית את שלטונו של סדאם חוסיין. ההיסטוריה תוכיח שהוא צדק, ושהוא יקבל עוד הזדמנות.
בבוקר 11 בספטמבר 2001, שכב מקרייבן בבית חולים, מחלים מתאונת צניחה קשה, כשצילומי הזוועה של שני המטוסים המתנגשים במגדלי התאומים מרצדים מולו. כשהתאושש וקיבל אישור מהרופאים ("ואולי אפילו רגע לפני כן", הוא אומר בחיוך), התייצב בחזית המלחמה העולמית בטרור עליה הכריז הנשיא בוש, וכללה מאות, ואולי אלפי מבצעים בכל רחבי העולם. "אם לוקחים את זה רגע לעולם הסרטים", אומר אלוף לשעבר בצה"ל, שעסק רבות בפעולות מיוחדות ומכיר היטב את האיש ופועלו, "מקרייבן הוא אחד מאלה שיש להם את הכי הרבה איקסים על הקת של האקדח, או רובה הצלפים, ואולי הכי הרבה בתולדות הכוחות המזוינים של אמריקה. גם כי זה הוא, גם כי הוא פיקד על המבצעים, וגם כי בעשור וחצי מ-11 בספטמבר ועד פרישתו, היה המספר הגדול ביותר של מבצעים מיוחדים, לרבות סיכולים, שארה"ב אי פעם ביצעה".
מקרייבן עצמו, לא אוהב לספור איקסים על הקת מאותה תקופה או בכלל, אבל יש להניח שהם לא מעטים. אחד מהם הסתיים דווקא בלי איקס, אבל בלכידה בחיים של מי שמקרייבן חשב שצריך להפיל אותו כבר במלחמת המפרץ הראשונה. קוראים לו סדאם חוסיין.
הכוח בפיקודו של מקרייבן היה זה שבסופו של דבר לכד את הגנרל העיראקי בדצמבר 2003 והביאו למשפט. "מבחינתי", הוא אומר, "הדבר החשוב היה שהעם העיראקי יוכל להביא אותו לדין. התפקיד שלנו היה רק ללכוד אותו ולמסור אותו לידי העיראקים, שיחליטו הם מה לעשות איתו.
"וגם, אין מה לעשות, ככל שחלפו הימים גברו הקולות שכוונו ישירות כלפינו, אנשי המבצעים המיוחדים ואמרו בתכיפות וחריפות הולכים וגוברים: 'כמה מוכשרים הכוחות האמריקניים שלנו, אם הם לא יכולים למצוא איש אחד בעיראק?' ואין מה לעשות, גם זה נתן לנו מוטיבציה, להוכיח שאנחנו מסוגלים למצוא את המחט בערימת השחת".
זה לא היה פשוט. הרבה מקורות הוליכו שולל את הסי־איי־איי ופיקוד המבצעים המיוחדים, ו"אתה לא מתאר לעצמך כמה פעמים אמרו לי בוודאות של 90 אחוז שזהו, מצאנו אותו, שהפעם הוא לא יברח. אבל בפעם ההיא, היה מקור שידע לדווח ישירות מתוך המעגל הקרוב של אנשים מסביבו של סדאם שידעו היכן הוא מסתתר. אגב, חלק מאנשי המודיעין שלנו נטו לזלזל גם במקור הזה".
אבל מקרייבן ומפקדים נוספים התעקשו, אמרו שחייבים לנסות כל כיוון. מקרייבן הטיל על אחד מהצוותים הכי ותיקים שלו לסרוק את המקום עליו הצביע המקור, ליד העיר תיכרית. "ואז אחד החיילים הסתובב שם ומצא את הדלת הנסתרת הזו. הם משכו אותה למעלה, ושם היה סדאם. הוא הרים את ידיו, ואמר, 'אתם יודעים, אני סדאם חוסיין, נשיא עיראק, ואני נכון למשא ומתן'".
עם כל הכבוד ללכידת סדאם, יש האומרים שארה"ב נלחמה ב-2003 את המלחמה הנכונה אבל נגד האויב הלא-נכון. כלומר שהיא הייתה צריכה ללכת על איראן ולא על עיראק.
"פוליטיקאי, אתה יודע, אני לא. אני חייל שהולך לאן שאומרים לו ללכת ואני לא מתכוון להיכנס לשאלות של מה היה קורה אילו. להיסטוריה תהיה את הזכות להחליט אם עיראק הייתה או לא הייתה האויב הנכון במלחמה אז".
במקביל למלחמה בעיראק, החלה גם הפעילות של ארה"ב באפגניסטן, והמאבק בבסיסי אל־קאעידה והמארחים שלהם, הטאליבן. מקרייבן היה גם שם, במערות ברכסי ההרים, בסליקים שמתחת לכפרים הקטנים, בדרכים המאובקות והלא־פעם ממולכדות. בינתיים התקדם בתפקידים, כולל מפקד הכוחות המיוחדים בפיקוד אירופה, עד שב־2011, כאמור, כחודש לפני חיסולו של בן לאדן, קיבל את הפיקוד על כל הכוחות המיוחדים. גם הוא לא תיאר לעצמו שב־2021, אחרי 20 שנה באפגניסטן – כשמקרייבן כבר פרש מתפקידו - ארה"ב תיסוג מאפגניסטן בחופזה, ושתוך כמה ימים, הטאליבן שוב ישלוט במדינה. "בתחילה, התנגדתי לנסיגה", הוא אומר. "הייתי בעד השארת כאלפיים חיילים שם, כדי לשמור על היציבות של כוח הביטחון הלאומי האפגני. מצד שני, אני לא באמת יכול לנצח את ההיגיון שהנשיא השתמש בו - שלעולם לא יהיה לנו ניצחון צבאי באפגניסטן. ולכן, כמה זמן עלינו להשאיר את כוחות אם אנחנו יודעים כבר שלעולם לא ננצח?"
הייתה נקודה שבה אתה, כמפקד בכיר בכוחות ארה"ב, הבנת שלא יכול להיות ניצחון צבאי שם?
"אני לא חושב שמישהו ברצינות חשב שאי פעם נצליח לשלוט על הכפרים ולגבור על ההשפעה של הטאליבן שם. קיווינו שנצליח מספיק לסייע לאפגנים לעמוד על רגליהם בערים הגדולות, במחוז ומרכזים של השלטון המרכזי, ואז הם יוכלו להמשיך ולעשות את השאר בלעדינו".
ולא היה רגע בכל המבצעים האלה, על אדמה זרה, עוינת, שעליה איבדת רבים מאנשיך, שאמרת: די, מספיק, למה אנחנו עושים את זה? למה אנחנו שופכים את דמנו במקום אחר ועבור זרים?
"זו שאלה טובה, והירהרתי בה רבות. הבנתי שזה התפקיד, ואני הולך לעשות אותו על הצד הטוב ביותר, גם כי קיבלתי פקודה וגם כי לא באמת ידעתי את התוצאה של המעשים. אני לא יכול להתחיל לספור כמה פעמים נכנסנו לתוך קאבול או לבגדד כדי לעצור מחבל מתאבד כשהוא בהכנות או בדרך לפעולה. כמה מהילדים הצעירים האלה, שאתה הרגע הצלת ולא מתו בפיגוע הזה - יגדלו להיות רופאים או מדענים או אמנים? או שגרירים, או ראש הממשלה הבא של אפגניסטן או עיראק? אתה לא יודע, אתה פשוט לא יודע. ארה"ב בנתה 600 בתי ספר לבנות באפגניסטן, ואנחנו דאגנו לשמור על המקומות האלה. כמה מהצעירות האלה ימשיכו להיות משהו בולט בחיים?
"אז אתה עושה את העבודה הכי טוב שאתה יכול, בתקווה שאתה עושה את הדבר הנכון, כמו למשל עצירת מחבלים מתאבדים בלב השוק של בגדד, ומקווה שמישהו שיינצל יעשה אחר כך משהו לטובת אנשים אחרים".
ב-2014 הוא פרש מהצבא, כאדמירל מעוטר, מהולל ומוערך. "אנחנו נמצאים עכשיו בעידן הזהב של הכוחות המיוחדים", הצהיר בנאום הפרישה שלו, בזוכרו את נקודת הפתיחה האומללה בטהרן. אחרי פרישתו כיהן כמעין נשיא־על ("קנצלר") של האוניברסיטאות בטקסס וכתב ספרים. אחד מהם היה ספר על הפעלת כוחות מיוחדים, ובו הוקדש מקום גם למבצע אנטבה. שני ספרים אחרים שלו, "סדר את המיטה שלך" ו"קוד הגיבור" ראו אור בעברית בהוצאת מטאור. שניהם היו רבי־מכר בארה"ב.
בין לבין הספיק לחרוג ממנהגו ולשים את ידו באש הפוליטית של אמריקה. זה קרה אחרי שראש הסי־איי־איי לשעבר, ג'ון ברנן, ביקר בחריפות את הנשיא הקודם טראמפ, ובתגובה אופיינית, טראמפ ביטל את הסיווג הביטחוני שלו. מקרייבן, שעבד מול ברנן והכיר את תרומתו לביטחון הלאומי אמריקני, רתח, וכתב מאמר נוקב שהתפרסם ב"וושינגטון פוסט". "מעטים מהאמריקנים שעשו יותר כדי להגן על המדינה הזו מאשר ג'ון", כתב. "הוא אדם בעל יושרה שאין שני לה, שכנותו ואופיו מעולם לא היו מוטלים בספק, אלא על ידי מי שלא מכיר אותו. לכן, אראה לכבוד אם תבטל גם את הסיווג הביטחוני שלי, כדי שאוכל להוסיף את שמי לרשימת הגברים והנשים שהתבטאו נגד הנשיאות שלך".
"הנשיא טראמפ גרם לנו נזק בלתי רגיל", אומר מקרייבן, "ולא הייתה לי התלבטות ולו לרגע לגבי המאמר הזה. הוא השפיל אותנו על הבמה העולמית, וגרוע מכל - פילג אותנו".
בשנה שעברה, כשרוסיה פלשה לאוקראינה, היה מקרייבן אחד הקולות שדחקו בארה"ב לסייע לנשיא זלנסקי. "אני מאמין שזה מאוד-מאוד חשוב שניתן לאוקראינה את כל התמיכה שאנחנו יכולים", הוא קובע, "כדי להבטיח שהם יוכלו לשמור על השטחים עליהם הם שולטים היום, ובסופו של דבר לדחוף את הרוסים בחזרה אל מעבר לגבול. בסופו של יום, מדובר על מלחמת קיום עבור אוקראינה, אבל זה גם מאבק עולמי: הדמוקרטיות החופשיות שנלחמות באוטוקרטים. ואי־אפשר שלא לקבל השראה מהלוחמים האוקראינים. הם פשוט מדהימים".
אתה לא מרגיש גם קצת במנהרת הזמן במלחמה באוקראינה? שאחרי כל כך הרבה שנים שבהן אתה ואנשים כמוך פיתחו את דוקטרינת המבצעים המיוחדים, פתאום אנחנו חזרה במלחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה או קרבות הטנקים של השנייה?
"רק בגלל שאתה לא רואה פעולות מיוחדות, זה לא אומר שהן לא מתקיימות. אני דווקא חושב אחרת. כשאני קורא את הכותרות ורואה דיווחים על פיצוצים, חבלות או התנקשות, אני מבין שמאחורי הקלעים התנהל פה מבצע שנמתח לאורך מרחק עצום, ובו כוחות מיוחדים הגיעו ללב שטח האויב.
"באופן כללי, מדובר על כוחות אוקראיניים שהם בוגרי אימונים מיוחדים, ומצוידים בציוד מיוחד ונמצאים שם עבור משימה שיש לה ערך אסטרטגי. למיטב ידיעתי והבנתי, לכוחות המבצעים המיוחדים האוקראיניים יש דווקא תפקיד די חשוב באירוע הזה".
ומה חשבת על הביצועים של הרוסים?
"האמת היא שדי הופתעתי לרעה מהביצועים שלהם. כבר ארבע שנים שאנחנו שומעים אצלם על צורך קריטי לתוכנית מודרניזציה לצבא שלהם, ותוכנית כזו אכן הופעלה כמה פעמים, לפחות בהצהרות. הם שידרגו טנקים, שידרגו מטוסים, והשקיעו לא מעט בצי שלהם, אבל ברור שמה שהם עשו היה רחוק מלהספיק. הם לא עידכנו את הטקטיקות ולא את אימוני החיילים".
במה בעיקר זה ניכר?
"במערב, בטח במדינות החברות בברית נאט"ו, למדנו במשך השנים עד כמה זה חשוב לערוך מבצעים משותפים. לפעמים מתחילים עם ארטילריה, ממשיכים בתקיפות אוויריות, ואז שריון, ואז את חיל הרגלים וכוחות מיוחדים. את כל צריך לעשות בסנכרון. ואז, כשראיתי את הקרבות הראשונים שהרוסים ניהלו, את הכישלון המביך שלהם בניסיון לכבוש את שדה התעופה הסמוך לקייב, חשבתי לעצמי שזה מפגן יכולות ברמה נמוכה, אבל, טוב, אולי זה לא ממש מעיד על איך הם יילחמו בהמשך.
"אלא שההמשך נראה אותו דבר, וזה מראה שהם לא הפנימו את העיקרון הזה, שהם מעולם לא שלטו ברעיון הזה של סנכרון כוחות כדי למקסם את האפקט על היעד. וברגע שהרעיון להתקפת מחץ שתכריע את הלחימה קרס, מה שנשאר להם הוא סוג של ניהול קרב בסגנון מלחמת העולם השנייה, ולפעמים מלחמת חפירות כמו בראשונה".
והצד השני לא פעל כך? הרי גם האוקראינים התחנכו על אותה דוקטרינה באותו צבא אדום.
"מדויק מאוד. כשאנחנו, מדינות המערב, התחלנו לאמן אותם אחרי ההתקפה והכיבוש הרוסיים ב-2014, היה לא פשוט להוציא אותם מהתבניות הישנות והקשוחות של הפיקוד והשליטה הסובייטיים. אפילו ברמה הבסיסית ביותר, היה למשל ממש קשה להרגיל אותם לתת למפקדים זוטרים, סמלים וכו', יותר עצמאות וסמכויות פיקוד, שיקבלו קצת יותר אוטונומיה כדי להיות זריזים בשדה הקרב. היינו צריכים ללמד אותם כיצד מפקדי המחלקות, הפלוגות, הגדודים או החטיבות מקבלים פקודות, ומבינים כיצד לפעול במסגרת זו. ואז הם לא צריכים לחזור כל פעם מחדש ולבקש פקודות חדשות שיתאימו למציאות המשתנה. אצל הרוסים, לעומת זאת, שום דבר לא השתנה. שרשרת פיקוד ושליטה בסגנון סובייטי, שלא ממש שירתה אותם".
אבל בראייתו של מקרייבן, לא רק הטקטיקות והאסטרטגיות מנצחות במלחמה הזו, אלא גם הרוח. "הנשיא זלנסקי הוא בעיניי דוגמה מצוינת למנהיגות בזמן מלחמה", הוא פוסק. "ההתנהלות שלו מציבה גם מדינות אחרות ואישים אחרים שתמכו בפוטין במקום לא נעים. זלנסקי מראה לעולם כל יום מי הטוב ומי הרע, ואז במי הם יצדדו?"
אם זה היה בידיך, האם בעת הזו היית ממליץ לנשיא ארה"ב להרוג את הנשיא פוטין?
"אני חושב שזה רעיון גרוע מאוד, וזה בלי קשר לסיכויי הצלחה או הסיכוי שאם תיכשל הצד השני עלול להחזיר במהלומה גרעינית. כי אם אתה מתחיל בדרך הזו, אתה מערער באופן עמוק את כל מערכת ותחושת הסדר הבינלאומית. לא משנה כמה המצב גרוע, תמיד יש מערכת הכללים שכולם, אבל כולם, מצייתים לה, אפילו במקרה של עימות חריף. אני חושב שהתנקשות בראשי מדינות זה קו שאסור לעבור.
"וגם פרקטית, עלול לצאת מזה בדיוק הפוך למה שהתכוונו. הוא עלול להפוך לקדוש מעונה. לפי סקרים שראיתי חלק גדול מהעם הרוסי תומך במלחמה שלו, ועלול לתמוך בהחרפת במלחמה במקרה של התנקשות. צריך לתת לו לעשות את הטעויות שלו ולסיים את דרכו בגללן, לא בגללנו".
מקרייבן חוזר ומדגיש שהוא לא מחסל, והאנשים שלו הם לא יחידת חיסול. "אנחנו מבצעים משימות מבצעיות מיוחדות, על פי חוקי העימות המזוין", הוא מבהיר. "יש רבים שראו יותר מדי סרטים או קראו יותר מדי ספרים וקיבלו את הרושם שאנחנו איזה חבורה של פראים שהצבא איבד את השליטה עליה, כל מיני תיאוריות קונספירציה מגוחכות כאילו אנחנו מנהלים מסעות ציד אדם לפי הוראות שאנחנו נותנים לעצמנו. כל זה אינו נכון. אנחנו פועלים רק באזורים שבהם מתרחשת מלחמה, רק על פי הפסיק האחרון של החוק, ורק על פי הפקודות שניתנות לנו".
אפרופו יותר מדי סרטים, עד כמה הסרט "כוננות עם שחר", שעוסק במבצע לחיסול בן לאדן, משקף את המציאות?
"לא ראיתי אותו".
תמיד אתם אומרים את זה. קשה לי להאמין.
"כשהסרט יצא לראשונה, הייתי במדים והייתי לפני עדויות בקונגרס. היות שצפיתי שישאלו אותו שם על זה, דאגתי לא לראות את הסרט, ואחר כך העדפתי להמשיך ולענוד את תג הכבוד הזה ולא לראות אותו. ממה שאנשים אחרים אמרו לי עליו, אני מבין שיש בו חלקים ששיקפו נאמנה את המציאות ויש כאלה שלא. אנחנו לא הרוצחים בעלי עיני הפלדה שמתוארים שם".
היה איזשהו סרט שראית שחשבת שכן משקף במידה מסוימת את מה שאתה ראית ועשית וחווית בעיראק או באפגניסטן?
"כן. הסרט 'צלף אמריקני'. יש בו כמובן חלקים לא מדויקים, שמותאמים לחוקי התסריט של הוליווד. אבל החלקים העוסקים בהקרבה של המשפחה, היחסים עם אשתו, הקושי להיות חייל לבד בלחימה, להתמודד עם ההחלטות הקשות, הגבורה וההקרבה של הלוחם הבודד - כל אלה נראו בעיניי די משקפים את המציאות".
