על הסוכה המיוחדת של סבא שלי דיברה כל העיר. קיץ 1939, סבא - איל טקסטיל בפביאניצה שבפולין - היה עסוק בהשלמת הבית שהקים למשפחתו הגדולה ברחוב הראשי של העיר, מול פארק מוריק השוכן בו עד היום, עם היהלום שבכתר: סוכה עם גג מתרומם וקירות שקופים אך עמידים לקור המזרח-אירופי. אלא שהסוכה לא מילאה מעולם את ייעודה: בספטמבר 1939, כאשר כבשו הגרמנים את פולין, הם החרימו את הבית הגדול והפכו אותו למטה הגסטפו המקומי. ממנו יצאו ההוראות למשלוחים של רוב בני העיר והמחוז אל מחנה המוות הסמוך חלמנו, שם הפכו לאפר. סבא שרגא פייבל בר הי"ד נורה ברחובות ורשה, והרוב המכריע של צאצאיו נרצחו.
כשמגיע חג סוכות, ומושלמת בניית הסוכה שלנו וקישוטה, אני נזכרת בסוכה של סבא, שלא קמה. ויחד עם זאת, אני זוכרת את עשרות הסוכות של צאצאי סבא שלי - שנולדו לארבעת ילדיו ששרדו את הגיהינום - הקמות מדי שנה בישראל, ארץ אהבתו וכיסופיו. ואני שואלת את עצמי: איך זה ייתכן שגם החורבן הגדול לא יכול לסוכות של משפחתנו, ושל כולנו?
את התשובה אני מוצאת בין השאר במילותיו של שיר מכמיר לב ישן ביידיש, שחיבר אברהם רייזן ז"ל על הסוכונת הקטנטונת, "א סוכה'לע א קליינער", שהקים בעמל ובקושי מקרשים פשוטים, וכיסה את הגג במעט סכך. הרוחות העזות נושבות, מאיימות לכבות את הנרות ולהפיל את הסוכה על יושביה, אך המשורר מרגיע: "אל תיעצבו, הסוכה כבר עומדת זמן רב, הרוחות הסוערות ייעלמו והסוכה תישאר לעמוד".
דברו כמו בני אדם לבני אדם, מלב אל לב, ולא כמו מאמנים לפני משחק כדורגל מכריע. עזבו את מכבסות המילים הקרות והאכזריות: אל תלמדו אותנו להכיל מוות, עזרו לנו להילחם על החיים
מהו סוד עמידתה? איך שורדת הסוכה שלנו אלפי שנים? בשל העוצמה שבעליבות. המיקוד בעיקר, ולא הפאר. לא הסוכות המגלומניות הראוותניות שהפכו לאופנת היום. דווקא הסוכה הלא מרשימה שכולה שמחה, ויודעים לשמוח בה.
לו יהי הסוכות הזה, על מסריו, השראה למאבק מול מגפת הקורונה. לו נלמד ממנו, כל אחד מאיתנו, את ההתמקדות בעיקר. לא פייזר, לא מודרנה ולא ה-FDA ינצחו את הקורונה, לא ראש ממשלה זה או אחר, אלא המלחמה על קדושת החיים - שלנו ושל האחרים. הילחמו על החיים, וסייעו לכל מי שלוחם עליהם. הניחו את המצגות והתחזיות האפוקליפטיות במקום הראוי להן, ותנו מקום ללב, למלחמה למודעות לקשיים ולסבל של הנלחמים על החיים - בין אם הם מחוברים לאקמו או בטיפול נמרץ ובין אם הם הורים וילדים שקורסים תחת נטל הבידודים.
שושנה חןצילום: יובל חןדברו כמו בני אדם לבני אדם, מלב אל לב, ולא כמו מאמנים לפני משחק כדורגל מכריע. חשבו על פתרונות הרגעה והענקת מידע ועזרה לכל מי שלא זמין לרשתות החברתיות ולטלפונים המתקדמים. עזבו את מכבסות המילים הקרות והאכזריות: אל תלמדו אותנו להכיל מוות, עזרו לנו להילחם על החיים. כי גם אם הרוחות נושבות והסוכה נראית חלשה ומעורערת, גם אם הקורונה דועכת ומתגברת כמו גלים בים סוער, עוצמת העם היהודי, מלחמתו על החיים, אחדותו והתמקדותו בעיקר היא זו שסייעה לו ולסוכותיו לגבור על המצוקות והקשיים לאורך כל הדורות.
וכמו לבונה המיתולוגי של הסוכה הקטנטונת והרעועה שניצחה את הרוחות העזות, נותרה התפילה והתקווה כי הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת. חג שמח.
- שושנה חן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
