"אין כאבי בטן": הקלטת רגב בישיבת הסיעה של הליכוד
(צילום: יואב דודקביץ')
רק לפני שבוע ביקש ראש הממשלה בתדרוכיו, שיפסיקו לדבר על בחירות. חישבו טוב ויהיה טוב, אמר לשותפיו, כאילו מדובר באיזה רוחניק שמאמין במחשבות המייצרות מציאות.
אבל עם כל הכבוד לניסיונותיו של בנט להוביל אותנו ממחזות הגועל והמיאוס אל מחוזות השאנטי – זה פשוט לא עובד. לא כשהעובדות בסביבתו הקרובה מצביעות על משהו אחר לגמרי. והעובדות הן שמה שנראה כמו התפוררות, נשמע כמו התפוררות ומתנהג כמו התפוררות – זאת פשוט התפוררות.
רק מרצף האירועים של החודש האחרון סביב הסיעה, הקואליציה והלשכה – אפשר לקבל סחרחורת. מפרישתה של עידית סילמן מימינה, דרך התפטרותה של היועצת המדינית שמרית מאיר, פיטוריו של יום טוב כלפון, דרך הודעתה הבלתי-צפויה של חברת מרצ רינאוי-זועבי על פרישה מהקואליציה ועד אמש, כשהאיש הכי קרוב לבנט, איש סודו, חברו הטוב, האיש בו נתן אמון יותר מאשר בכל אחד אחר, טל גן צבי, פרש מתפקידו כראש הסגל.
אפשר להגיד שאם זועבי היא אחת מעשר המכות שבנט נאלץ לעבור כראש ממשלה, הרי שפרישתו של גן צבי היא מכת בכורות. המכה הכואבת מכולן, זאת שפוגעת בבטן הרכה. בסנטימנט הכי אישי ופרטי. איש הסוד שמלווה אותו מתחילת דרכו בפוליטיקה, משרת האמון שלא הייתה זקוקה למכרז או לפוליגרף. האיש הכי קרוב אליו גם מבחינה אידיאולוגית, זה שסמך עליו בעיניים עצומות, זה שניהל עבורו את המשאים והמתנים הפוליטיים, שהיה האחראי בלשכה בין יתר תפקידיו על נושא ההתיישבות.
מההתחלה לא אהב גן צבי את הממשלה בהרכבה הנוכחי. הוא רצה ממשלת ימין, אבל כיבד את בחירתו של בנט והלך איתו. פרישתה של מאיר לפני שבוע הייתה אמורה להשליט שקט בלשכה, לסמן שעמדותיו של גן צבי ניצחו. האמירה שלו, ועוד בעיתוי הזה, היא אמירה קשה ביותר. וכשגן צבי הוא זה שמשמש גם כבייביסיטר של ניר אורבך מימינה, והאיש שקושר אותו בכוחות אחרונים לקואליציה – הרי שלהגיד שפרישתו של ראש הסגל היא אירוע משמעותי, יהיה אנדרסטייטמנט. אי-אפשר להפריז לא במשמעות ולא בהשלכות של הפרישה הזאת.
כל זה קורה יממה בלבד אחרי שהסתיים מחול השדים סביב חברת הכנסת הערבייה עם נסיגתה המוחלטת מהצהרתה (המוחלטת), שהיא פורשת מהקואליציה, ומי שלא מאמין, כנראה לא מכיר נשים ערביות, כפי שאמרה.
נו שוין. אם כאלה הן הנשים הערביות, הן לא שונות מהקולגות היהודיות.
ובכלל, להגיד שהאירוע שלה נפתר – זה ממש בעירבון מוגבל. קשה להאמין שאנשים כמו בנט, לפיד וסער ימשיכו לתת בה אמון. הם יאלצו להיות כל הזמן עם היד על הדופק. שלא לדבר על הסלידה הציבורית שכל האירוע יצר, כשביום חמישי חברת כנסת מתפטרת וביום ראשון משכנעים אותה לחזור בה עבור תמורה כספית. ולא יעזרו ההסברים שמדובר בכספים מתוכנית החומש. זה עדיין נראה רע. האווירה שנוטעים כאן הביביסטים היא גם ככה שמוכרים הכל לערבים, והאירוע הזה רק משחק לידיהם.
לזכותו של בנט צריך לומר שהוא מתנהג בקור רוח. ושהוא לא עשה בינתיים שום דבר שקודמו לא עשה, או לא היה עושה במצבו. לשמוע את נתניהו לקראת ההצבעה על חוק "ממדים ללימודים" מנסה למכור לנו כמה הוא דואג ללוחמים, וכמה ממשלת בנט-לפיד לא דואגת להם אלא משתמשת בכספים כדי לתחזק את שותפיהם הערבים על גבם של הלוחמים – זה אחד הספינים הכי מחליאים שנעשו פה בשנים האחרונות. ההבטחה של נתניהו שזה יהיה הדבר הראשון שתעשה ממשלתו כאשר תחזור לשלטון, היא בערך כמו ההבטחה שלו לגנץ שהוא יהיה ראש הממשלה.
ההדלפות מסיעת הליכוד על העמדות של חברי הסיעה בנוגע להצבעה, כמו רגב ושטייניץ, שטוענים שלא משנה על מה מצביעים, העיקר זה להפיל את הממשלה – צריכות להיצרב אצלנו חזק ולא להישכח. אין לה כאבי בטן, אמרה רגב, האישה הבכירה בליכוד בשיחה פנימית, לא עם נכים, לא עם נשים מוכות, לא עם נאנסות. למה שיהיו לה עם לוחמי צה"ל?
לא צריך להיות גאון כדי להבין שכשבחזית המרכזית של המתנגדים לחוק עומדים סמוטריץ', בן גביר, עודה וגפני – לא מדובר בדיוק בוועד למען החייל. מדובר פה בעוד ניסיון נואל שנועד להפיל את הממשלה, ולא משנה באילו אמצעים. עוד ניסיון של נתניהו לחזור לשלטון, בתמיכתם העלובה של בכירי הליכוד. אנשים כמו גלנט, קיש וברקת, שאם היו מצביעים נגד החוק - כפי שתכננו לפני הפשרה שהציע גנץ - הם היו צריכים לשאת את הצבעתם כאות קין לכל חייהם הפוליטיים. במילים אחרות: לא משנה מה היו תוצאות ההצבעה, הליכוד בכל מקרה היה מפסיד.
