מחקר שהתפרסם לאחרונה ברשות הפלסטינית תחת הכותרת "נישואי הקטינות – תופעה שנמשכת", שפך אור על הנתונים בגדה המערבית ובעזה בשנים 2021-2020, בצל חוק מ-2019 שקבע את הגיל המינימלי לנישואים על 18. בהתבסס על נתונים מהימנים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אישרר המחקר שהתופעה ממשיכה וגם אישש את החששות מהפגמים בחוק, שתיקן את חוק המעמד האישי הירדני.
מהמחקר עולה כי במהלך השנתיים הללו נישאו 10,846 קטינות. מתוכן 750 ילדות בגיל 14 בשנת 2020, שבה פרצה מגפת הקורונה. הסגרים והאיסור על ההתקהלות ועל השכרת אולמות הובילו מחד לירידה בשיעור הנישואים, ומאידך חתונות רבות לא תועדו או נרשמו על ידי גורמים רשמיים (כולל בין פלסטינים אזרחי ישראל לבין פלסטינים מהשטחים הכבושים, דבר שגרם לקשיים רבים והיה בעל השלכות שליליות בלשון המעטה).
נתון מעניין נוסף העולה מהמחקר הוא 8,500 מקרי גירושים ב-2021, המהווים 22% מכלל הנישואים שנרשמו באותה שנה. הדבר מאשר את העלייה בשיעור הגירושים בגדה המערבית בהשוואה לשנים עברו. בעזה, לעומת זאת, לא נרשמה עלייה, ושיעור הגירושים נותר סביב 15%. אף שתופעה זו עדיין נפוצה, המחקר בכל זאת מצביע על ירידה בשיעור של נישואי הקטינות בגדה המערבית, ירידה שניתן לייחסה לתיקון הנזכר לחוק. ברצועת עזה לא נרשמה ירידה דומה בנישואי קטינות.
מהו תוכנו של הסעיף בחוק שקבע את גיל המינימום לנישואים? ראשית: זכאות לנישואים מותנית בכך ששני הצדדים יהיו בני-דעת, וששניהם יהיו בני 18 ומעלה. ואולם, בית משפט יכול במקרים מיוחדים - שבהם "יתרום הדבר לטובת שני הצדדים" - לאפשר להינשא לפני גיל 18, באישור שופט עליון או סמכות דתית כלשהי. החוק נתן מקום למקרים חריגים מבלי להגדיר את מהות טובתם ומבלי לציין מהם הקריטריונים של המחוקק לחריגה מהגיל הנקוב בחוק.
הנזק הנגרם מכך משפיע לא רק על שני הצדדים, אלא על החברה כולה. למעשה, המחקר לא נותן את הדעת על הקשר בין נישואי קטינות לבין מצבה הכלכלי של המשפחה, כמו גם על חלקם של נישואי הקטינות בעלייה באחוזי הגירושים, אולם הקשר קיים. יש לכך משנה חשיבות בחברה הפלסטינית שזקוקה יותר מכול ללכידות, ליכולת עמידה בקשיים הרבים שהיא מתמודדת עימם ולשותפות מלאה.
היעדר הגדרה מוסכמת למונח "טובת שני הצדדים הנישאים זה לזה", כדוגמת אי-הגדרה של המונח "טובת הכלל", משמעו שהוא ייוותר כפוף למשוואת יחסי הכוח הקיימים בידי המשפחה. אלה הם בדיוק יחסי הכוח הנהוגים בחברה השבטית, שבה אין לילדים מקום להביע את רצונותיהם או להשפיע על עתידם ועל בחירותיהם בחיים.
מתן אישור להינשא לפני גיל 18 במקרים חריגים נוגע לסוגיות אחרות הרות גורל בחיי היומיום. המחוקק הבין זאת כשהציב תנאי – גיל 18 כגיל מינימום – למימוש זכות ההצבעה או בהסכם הנוגע לחוקי קטינים הקובע כי ילד הוא כל מי שגילו מתחת ל-18 שנים. אך לא כך הוא המצב בחוק המעמד האישי, שבו התעלם המחוקק מגיל המינימום מסיבות חברתיות, ונטה לכיוון השמרני שאינו פתוח להתפתחות ההבנה המדעית בתחומים כמו בריאות, כלכלה וחינוך. בכך הוא הדגיש את הפער בין הפוטנציאל להתפתחות החברה לבין המציאות העומדת בסתירה מוחלטת לכך.
המלצה חשובה של המחקר שראויה לכל דגש היא לפתוח בשיח ציבורי על החוק המדובר ללא קשר להצטרפות להסכמים בין-לאומיים בנושא. המלצה זאת חשובה גם כי היא תסייע לסיים את שיח החירשים המתנהל כעת, שבמסגרתו כופים על הציבור גישות תוך התעלמות ממחקרים עכשוויים המייצגים את הלך הרוח של התקופה שבה אנו חיים.
רימא כתאנה נזאלהתנועה הפמיניסטית דרשה להעלות את גיל הנישואים ל-18 כבר בשנות ה-90 של המאה הקודמת, עוד לפני הצטרפותה לאמנת CEDAW (האמנה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים). דרישה זו עומדת בעינה גם לאחר המתקפה על התנועה הפמיניסטית בעניין, מכיוון שהעלאת גיל המינימום לשני המינים היא אינטרס לאומי וחברתי שיביא עימו בנייה של משפחות חזקות ומלוכדות וסביבה הולמת שתצמיח דור שיהיה מסוגל להתמודד עם האתגרים ועם הקשיים הצפויים לו.
ילדים, גם אם מבחינה פיזית התבגרו, הם אינם בעלי יכולת נפשית לגדל את ילדיהם, ועצם הנישואים לא מקנה להם את היכולת המספקת למלא את חובותיהם בחיי הנישואים, מה שיוביל בתורו לגירושים, על השלכותיהם הרבות והקשות.
- רימא כתאנה נזאל היא פוליטיקאית, פעילה פמיניסטית וחברה במועצה הלאומית הפלסטינית. המאמר המלא פורסם בעיתון הפלסטיני אל-איאם הרואה אור ברמאללה. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורים ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: דולי ברוך
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
