ההבטחה הכלולה במגילת העצמאות לקביעת חוקה עם קום המדינה לא מולאה ולעיתים קרובות אנו מצרים על כך. בדרך כלל אנו נוטים לייחס את אי-קיום ההבטחה לכך שבן גוריון לא רצה לעסוק בנושא כה רגיש בימיה הראשונים של המדינה, כשהייתה עדיין שברירית, והעדיף לדחות את הדיונים והמחלוקות לנקודת זמן עתידית. איני מתיימר להכיר מקרוב את כל שיקוליה של הנהגת המדינה באותה תקופה, אבל בראייה היסטורית אפשר לטעון שהחברה הישראלית פשוט לא הייתה מגובשת ובשלה לכך.
זו הייתה חברה שמרבית אנשיה התאספו מארצות שונות ומגוונות שנים לא רבות לפני קום המדינה. בנוסף, ב-1948 לא יכלו לקחת בחשבון את מיליוני העולים שהגיעו בהמשך מכל העולם, על הערכים והמטענים שלהם. בארה"ב, לדוגמה, ניגשו למלאכת קביעת החוקה ב-1787, יותר מ-150 שנה מאז נחתה ספינת המייפלאוור בחופי אמריקה. עיקר המיקוד בימיה הראשונים של ישראל היה בהקמת מדינה עבור העם היהודי. מרבית המחשבות, המאוויים והערכים האחרים נדחקו הצידה. העמדות של הקבוצות השונות בנושאי חברה, דת, תרבות וכלכלה לא היו בהירות ומחודדות באופן מספק.
הדוגמה הבולטת ביותר לטשטוש, או לחוסר הבהירות האידיאולוגי, ששררו באותה עת נעוצה במפא"י, התנועה הדומיננטית ביישוב באותן שנים. האם ובאיזו מידה הייתה תנועה זו באמת סוציאליסטית? האם ערכים "סוציאליסטיים" הנחו את מנהיגיה ותומכיה? בספרו "בניין אומה או תיקון חברה" טען פרופ' זאב שטרנהל שמנהיגי היישוב לא באמת ראו בסוציאליזם ובשוויון הכלכלי מטרות מרכזיות. הם לא שללו שום שיטה כלכלית-חברתית – ובלבד שזו תשרת את המטרה המרכזית של בניין האומה. כלומר, הסוציאליזם היה בעיקר כלי בידם, רעיון או מיתוס, שנועד לגייס את ההמונים למטרה המרכזית – הציונות ובניית מדינה יהודית בארץ ישראל.
בהקשר זה, דוגמה נוספת: באותה העת אפילו המפלגה הפרוגרסיבית – שהייתה מפלגת מרכז ליברלית – כללה תנועת עובדים (העובד הציוני), שאמנם לא ראתה עצמה כזרוע של המחנה הסוציאליסטי אך בהחלט נחשבה לחלק מתנועת העבודה והייתה פעילה בהסתדרות העובדים הכללית.
חרף התחושה בקרב רבים שהמפה הפוליטית עברה תהפוכות בשנים האחרונות ונמצאת בבלבול אידיאולוגי, במובן מסוים היא דווקא הסתדרה בצורה הגיונית יותר. כיום, בניגוד לעבר, עמדות הקבוצות השונות בחברה הישראלית ברורות ומחודדות יותר. בדומה למצב במדינות אחרות, המפלגות בארץ (בינתיים, בעיקר היהודיות) הסתדרו על הציר ימין-שמאל בהתאם לזיקתן לדת/דתיות, או אם תרצו - על בסיס המידה שבה הן דוגלות בערכים פרטיקולריים-יהודיים אל מול ערכים אוניברסליים.
בניגוד לעבר, שבו ישבו המפלגות הדתיות - הציוניות והחרדיות - במרכז המפה הפוליטית, כיום הן נמצאות במקום הטבעי להן, בקצה הימני. אחריהן נמצאת הליכוד, המייצגת כיום בעיקר אוכלוסייה מסורתית. במרכז ממוצבות מפלגות יהודיות-ליברליות (המחנה הממלכתי, יש עתיד, ישראל ביתנו, העבודה). לבסוף, בשמאל, יושבת מפלגה המייצגת עמדות ליברליות-חילוניות מובהקות (מרצ) וגורמים סוציאליסטיים (כמו חד"ש, שלפחות ברמה העקרונית מחזיקה בתפיסת עולם אוניברסליסטית). גם בקרב המפלגות הערביות יש הגיון מסוים בכך שבניגוד לעבר, רע"מ הדתית התמקמה כיום באופן מובהק ימינה מחברותיה.
ערן פלגאנו מדברים הרבה על אפיונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אפשר כיום לצייר ביתר בהירות את הציר הפוליטי ככזה המתחיל ב"יהודית" בצדו הימני ומסתיים ב"דמוקרטית" בצדו השמאלי. על כן, בכל הנוגע לקביעת חוקה, יש לנו יתרון על פני דור מקימי המדינה: אנו יותר בשלים וטמונה בכך הזדמנות שכדאי לנצל.
למרות המחלוקות החריפות, יש כיום בסיס רחב יותר של ישראליות המשותף לקבוצות השונות (אפילו לחרדים שעוברים תהליך הדרגתי של ישראליזציה), ותפיסות העולם של הצדדים נהירות וחדות יותר. אף שחידוד עמדות זה מבליט גם את הפערים, הרי שהוא יכול לשמש קרקע פרודוקטיבית יותר למשא ומתן על עיקרי חוקה. אם אכן נצליח להגיע להסכמות, יש סיכוי שהן תהיינה בנות-קיימא, בניגוד להסכמות שהיו מושגות עם קום המדינה.
- ערן פלג הוא מומחה לשווקים הפיננסיים הגלובליים וחוקר כלכלה פוליטית. נכדו של משה קול (קולודני), מחותמי מגילת העצמאות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
