"זה מדהים, לראות את ההילה, כאילו עוד כדור עוטף את כדור הארץ, וכמה שהיא דקה! ואז, אחרי חצי שעה, מגיעה הזריחה. אטמוספרה המקבלת גוון כחלחל יפהפה. ובבת אחת עוברים מחושך כמעט מוחלט לאור חזק ובוהק של השמש".
(מתוך היומן שכתב בחלל האסטרונאוט הישראלי הראשון, אל"מ אילן רמון ז"ל)
כשאילן רמון כתב את המילים האלו, בגובה 307 קילומטר מעל כדור הארץ, בתו נועה הייתה רק בת חמש, יפתח היה בן עשר וטל בן 13. אחיהם הבכור, אסף, היה כבר נער בן 15. בכתב יד בוטח, בעיפרון ובעט שחור, תיאר ותיעד אביהם במחברת שלוגו נאס"א מעטר אותה את המשימה ההיסטורית אליה נשלח בחלל החיצון. הוא כתב על הנופים שראה מחלון המעבורת, תיאר את התחושות הפיזיות והרוחניות ואת הגעגועים למשפחה, סיפר על סדר יומו - ואפילו פירט את האופן שבו הולכים לשירותים בחלל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
20 שנה בדיוק חלפו מאז אותן דקות מקוללות, בהן אבד הקשר עם סיפון המעבורת קולומביה. מאז עמדו בני משפחותיהם של אילן וששת האסטרונאוטים האחרים על אדמת פלורידה, הביטו לשמיים וחיכו לבשורה, שלא הגיעה. רונה רמון וארבעת הילדים שלה ושל אילן – נועה, יפתח, טל ואסף - היו שם. "עמדנו ליד המסלול והשעון תיקתק", תשחזר רונה לימים ביומן שכתבה ובסדרת שיחות איתה, שהתקיימה בחודשים האחרונים לחייה ופורסמה כאן, זמן קצר אחרי מותה. "ברקע שמעתי משהו לא ברור ממרכז הפיקוד והשליטה. גל קור עבר והשמיים התקדרו לפתע. עמדנו עדיין על מקומנו, מצטלמים ומחייכים. השעון המשיך לתקתק. שקט מסביב. הכל פתאום שקט מדי. עשר שניות אחרונות, הספירה לאחור המשיכה, אבל כלום לא קרה. החלה אז תנועה בקהל ואימה שטפה אותנו פתאום. ביקשו לכנס אותנו. הודיעו שהקשר עם המעבורת ניתק ושאין יודעים מה הסיבה. מסביב אנשים בכו, ואני, אני רק הבטתי אל השמיים ואמרתי בליבי: אלוהים, בבקשה תחזיר לי אותו! באותו זמן ממש, העולם כבר ידע. אנחנו, בני המשפחה, רק ישבנו על הספסל והמתנו".
3 צפייה בגלריה
בבת אחת עוברים מחושך כמעט מוחלט לאור חזק ובוהק של השמש. אילן רמון ז''ל בחלל
(צילום: GettyImages)
בשני העשורים שחלפו מאז התרסקות קולומביה הפכה משפחת רמון לסמל ישראלי. סמל של שכול – אבל גם של גבורה ובחירה בחיים, למרות האסונות שניחתו עליהם בזה אחר זה.
שש שנים אחרי נפילתו של אילן, דפקו אנשי קצין העיר על דלת ביתה של רונה רמון. אסף, בנם הבכור, שהלך בדרכי אביו, התגייס לקורס טיס, היה לחניך מצטיין ולטייס קרב מבטיח, נהרג כשמטוסו התרסק במהלך טיסת אימון. רונה, שוב, בכוחות שאיש לא הבין מאין שאבה, בחרה בחיים. או במילותיה שלה: "כמו בובת הנחום-תקום שקיבלתי מאבא כשחזר מהמלחמה, למדתי שבחיים, אחרי כל הטלטלות, אני תמיד מוצאת את הכוח לקום שוב".
במלאת 20 שנה לאסון הקולומביה הם שבו וקראו מחדש בדפי היומן שכתב אביהם בחלל, ובעקבות הקריאה הם מתארים את הגעגוע, המחשבות שלא מרפות על הוריהם והאח הבכור שלא ישובו, ואת האופן שבו המורשת שהשאירו קמה לחיים באמצעות הפעילות של קרן רמון.
את סיפורו הבלתי נתפס של היומן ששרד, גם תסריטאי הוליוודי היה מתקשה לדמיין: הדפים שרדו את אש הפיצוץ במעבורת בטמפרטורה משוערת של 5,000 מעלות, ולאחר מכן קור של מינוס 50 מעלות בכניסה לאטמוספרה, בעודם נופלים מגובה 70 קילומטר עד שנחתו על אדמתה הצחיחה של טקסס.
במשך חודשים הם היו מונחים על הקרקע, חשופים לפגעי מזג האוויר ולמזיקים, עד שנמצאו על ידי אנשי נאס"א. תחילה חשבו אנשי סוכנות החלל שהדפים שהתגלו הם מסמכים טכניים, אבל כשהעבירו אותם לרונה, היא זו שהבינה כי מדובר ביומן אישי שכתב בעלה. הדפים עברו במעבדה מיוחדת תהליך חיטוי, הופרדו זה מזה לאט ובסבלנות תחת מיקרוסקופ, ולאחר שתועדו בצילום רגיל ובצילום אינפרה-אדום הם נשלחו לפענוח במעבדת המסמכים של משטרת ישראל.
"20 שנה עברו מאז שאבא הגשים את החלום שלו והפך לאסטרונאוט הישראלי הראשון", כותבים השבוע שלושת הילדים, "אבא לימד אותנו לצעוד קדימה, להאמין, להשקיע, לקחת סיכון ולראות את הטוב שיש בעולם. הוא ממשיך להזכיר לנו לשאוף לבנות כאן עולם טוב יותר, עולם שיש בו משמעות. לנסות לראות את התמונה הגדולה ולהבין שאנחנו כאן כחלק מדבר שהוא גדול מאיתנו.
“זה קשה שאבא לא כאן, אבל אנחנו מרגישים כמה הוא עדיין נוכח. המשפחה וקרן רמון ממשיכים את המשימה ואת המורשת שלו. הוא נתן כל כך הרבה השראה ומשמעות לכל כך הרבה אנשים".
מתוך היומן:
"בוקר השיגור. אריזת תיקים אחרונה וארוחת הבוקר המסורתית האחרונה על כדור הארץ. הלבשת חליפת החלל, משחק הקלפים המסורתי עד השניות האחרונות. יורדים במעלית, החוצה לאסטרו-ואן. נפנופי הידיים האחרונים, המבט אל הקולומביה הנישאת, זקופה, מבריקה ומוכנה למעלה. לחיצות ידיים אחרונות באסטרו-ואן. עולים במעלית. בשמונה ורבע אני כבר מוכן. החבר’ה נקשרים אחד-אחד, בדיקות קשר, ועל הקשר כבר תעבור... בדיקות בקצב גבוה. זמן עובר לו... עדיין חוששים. תקלות טכניות תמיד היו. שסתום לא נפתח. נזילה פה, נזילה שם. הזמן זוחל בעצלתיים. אין התרגשות כמו בסימולטור. והנה, סוגרים. זהו, אנחנו לבד. עוד בדיקות ומתקדמים לעבר שעת השיגור".
בדפי היומן ששרדו את ההתרסקות הצליח אילן לבטא את ההתרגשות שאחזה בו בדקות שלפני ההמראה הגורלית לחלל. הוא כתב על המסורות הקטנות, כמו משחק פוקר שמשחקים שוב ושוב עד שהמפקד מפסיד, בגלל האמונה הטפלה שיש למצות לפני השיגור את כל “המזל הרע" - ועל הבדיקות המדוקדקות שנערכו למעבורת לפני המראתה. בעת שכתב את הדברים לא ידע אילן שתקלה אחת, שלא אותרה טרם ההמראה, היא זו שתחרוץ את גורלה של המשימה כולה.
מתוך היומן:
"שיגור! לא, לא האמנתי. עד רגע הצתת המנועים עוד פיקפקתי. אמנם בימים האחרונים לשהותנו בבידוד בקייפ, מאז הדיון הגורלי ביום ראשון אחה"צ — באותם ימים כבר הרגשנו כולנו שזה אמיתי, ובכל זאת - לא האמנו.
"שמונה דקות ועוד כמה שניות. מנועים כבים ובבת אחת אנחנו "נעצרים" נ...ים קדימה. אנחנו בחלל! איזה שיגור! הכל נר... כל כך. מהר כל כך. אנחנו מ... בכיסא. מתחילים לשחרר רצועות. מורידים קסדות. זה מדהים! הזזות ראש איטיות. כמו מכונה משומנת... כל אחד עושה את עבודתו. אבל הפעם - בריחוף. הגוף לא מבין. הרגשה כאילו מאבדים שיווי משקל כל הזמן. כאילו נופלים. אין שליטה על הגוף אבל ממשיכים לתפקד. השעות הראשונות בחלל נוקפות כשאנחנו עושים את מה שזמן כה רב ופעמים כה רבות התאמנו לקראתו בסימולטורים. אני מתפנה לעלות... מעלה ורואה בפעם הראשונה מחזה מדהים. כחלחל... כך... אטמוספרה דקיקה".
וכך תיארה ביומנה רונה, שצפתה בשיגור אל החלל נרגשת, יחד עם הילדים ובני המשפחות של יתר חברי הצוות: "השמיים כחולים ונקיים מעננים. המעבורת - כמו היכל הקודש - מעוררת יראת כבוד. המחשבה שאתה, אילן, שם, מתרגש ומצפה לרגע שהמנועים יוצתו, מעלה בי דמעות. אני מחבקת את הילדים. חמש דקות לשיגור. שאגת שחרור. המלווים, אסטרונאוטים בעצמם, אומרים לנו - הנה עבר עוד שלב, הכל יהיה בסדר. כן, אני יודעת ובטוחה שהכל יהיה בסדר, מין ביטחון כזה. הספירה לאחור: אני עוצרת נשימה. הילדים סופרים יחד איתי. המנועים ניצתים, שקט. עשן - והנה המעבורת מתרוממת. אני בוכה, מתמלאת באושר כי אני יודעת שאתה מאושר. גל רעש עצום מגיע ומרעיד את כולם. הבכי פורץ ממני. אני אומרת בליבי, תגשים את חלומך אהוב שלי, קדימה. אט-אט".
3 צפייה בגלריה
רונה ואילן רמון ז''ל. ''אני מתמלאת באושר כי אני יודעת שאתה מאושר''
(צילום: יונתן טורגובניק)
טל, יפתח ונועה כותבים השבוע על המילים שכתב אביהם לפני 20 שנה: "הסיפור אולי הכי מרתק נמצא ביומן של אבא שלנו, יומן שהוא כתב במהלך 16 הימים שלו בחלל. יומן שהדפים שלו איכשהו שרדו את ההתפרקות של המעבורת ונחתו בביצה בטקסס. העובדה ש-34 דפים הגיעו לאדמה היא ממש נס. מתוכם 12 ריקים, שעוד לא הספיקו להיכתב, אך היו שם שישה דפים בכתב ידו של אבא על החוויות ממקור ראשון, ועל המשמעות להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל".
"בהשראת אבא ואסף ילדים לומדים על העולם המופלא של החלל, ושומעים כבר 20 שנה בעיניים נוצצות על האסטרונאוט הישראלי הראשון ועל איך שחלומות יכולים להתגשם״
מתוך היומן:
אסטרונאוט FD5, יום חמישי בחלל, מעבורת החלל קולומביה, זמן עולם 5763
20.1.2003
"לפני 21 שנה בדיוק הייתי אמור להיות בחלל... אבל לא בגוף - רק בנפש... התנגשות באוויר. אז הנה אני פה, אבל גם בנפשי וגם בגופי! היום היה יום רצוף הרבה תקלות! תקלה במפריד המים השני... הראשון... היה נחמד לעבוד ולנסות להתגבר על כל התקלות. אבל היה יום רצוף עבודה. הייתה סופת ברקים מצוינת מעל אוסטרליה — נקווה שתפסנו... איחולי מזל טוב ליואב — מקווה ששמע. בערב עשינו על האש... סתם! אכלנו ביחד ודיברנו קצת על החוויה של... בחלל... כמה זה דומה ל...גישי
"אנחנו בחלל! מי היה מאמין? אין זמן לחשוב על זה. מרוכזים במטלות. מנסים להסתגל לחוסר המשקל, הגוף לא נשמע לפקודות. אני מחליט לקחת עוד כדור פנדקס. מה אכפת לי? מרגיש טוב... מתחיל להסתגל. משלים עוד משמרת. הכחול מתעוררת לבוקר... ומתארגנים לשינה... יום עמוס. הכל לוקח הרבה יותר... האם נצליח להירדם..."
"יומן מסע. היום השישי היום היה אולי היום הראשון שהרגשתי שאני ממש ‘חי’ בחלל! הפכתי לאיש שחי ועובד בחלל. כמו בסרטים. קמים בבוקר בריחוף קליל ובתנועה מעוגלת ל’חדר המשפחה’ - המיד-דק. שיניים, פנים, ולעבודה. קצת קפה. חוטפים ‘לדרך’. למעבדה. ניסוי אחד, עוד אחד, קצת סדר וניקיון, אחסון לאחר כמה ימים, עוד ניסוי, מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה, ומיד ממשיכים בעבודה. תצפית על האוזון, הורדת סרטי וידיאו של מידקס, עוד ניסוי, בדיקה יומית בספייס האב, ארוחת ערב. צילומים עם ריק עם החולצות היפות שאירגן לנו, העברת משמרת email תוך כדי תצפית נפלאה בסופות ברקים אדירות, ואחריהם בהודו, טיבט וסין, ויפן. פיפי ולמיטה".
אבל לא רק את "שגרת" החלל תיעד אילן רמון. חלקים גדולים מיומנו הוקדשו לדברים שכתב עבור משפחתו, לרעייתו רונה ולילדים.
מתוך היומן:
"רונה, כיף לי לפתוח את המייל בערב ולקרוא את מה שאת כותבת! מחר אגיד לך לכתוב לי כל יום! זה חשוב. אוהב אותך, אוהב אתכם. כל ארבע וחצי השנים שחיכינו וייחלנו לרגעים האלה — כולן מתגמדות פתאום! זה היה שווה! אני מקווה שגם את מרגישה ככה. איזו חוויה! משהו מעולם הסרטים, מעולם המחר, מעולם שרק מעטים זכו להיות בו. הריחוף הזה. כדור הארץ היפה. האטמוספרה הדקיקה. החברה כאן. אין מילים! האוכל - התחלתי לאכול קצת יותר. האוכל הכשר בכלל לא רע. עוף מידטר...ני. מחר יש לנו חצי יום חופשי. סתלבט. ומחר נדבר! אני מת כבר לראות אתכם ושתראו אותי. לילה טוב, אני הולך לישון מאוחר".
"התרגשתי יחד איתך, כאילו הייתי איתך שם בשיגור! וגם המכתב של אסף מקסים! כל כך שמח שזה קורה! רק עכשיו פתאום חשבתי — שהנה, סוף־סוף זה קורה! ואיזה כיף זה! אני לא משוכנע שהיית נהנית מזה, אבל לי זה כיף לא נורמלי. מחזות לא ניתנים לתיאור. אני כל כך שמח ש...גשנו ... אותך"
טל, יפתח ונועה, שקראו כאמור מחדש את היומן לצורך הכתבה הזו, כותבים כך על אביהם ועל אחיהם הבכור אסף, שנהרג שש שנים אחריו: "בזמן ההכנות והאימונים בנאס”א ולפני השיגור, אמרו לנו חברים אסטרונאוטים שהעובדה שמדינה שולחת בפעם הראשונה אסטרונאוט לחלל משפיעה באופן משמעותי על תחום החלל במדינה כשהוא חוזר. אבא לא זכה לראות את ההשפעה הזו, אבל למזלנו אמא הבינה את המשמעות ואת הפוטנציאל והחכימה לעשות את כל מה שאבא היה עושה אם הוא היה חוזר. לשם כך הקימה את קרן רמון.
"לפני 20 שנה לא דיברו בארץ על מושגים של חלל, ואמא היא זו שהביאה את החלל לישראל באמצעות הקרן שהקימה, קרן רמון, שמטרתה לסייע, לחנך ולמקסם פוטנציאל של ילדים דרך תחום התעופה והחלל. רבים קראו לאמא 'שגרירת החלל הישראלית'.
"הילדים לומדים בהשראת אבא ואסף על העולם המופלא של החלל, ועל איך שחלומות יכולים להתגשם עם עבודה קשה, אמונה והתמדה. זה מדהים לראות עד כמה הקרן התפתחה ואיך הכל התחיל מחלום. אמא ידעה שזה לא יהיה קל, להפוך כאב לתקווה וליצור מתוכו מציאות טובה יותר, אבל הייתה לה השראה גדולה לעשות את כל זה בגלל המשמעות והאור הגדול שאבא ואסף הביאו והשאירו בעולם".
כשנאבקה במחלה וידעה שהסוף קרוב, כתבה רונה ביומנה כך: "לעיתים חולפת בי המחשבה שכאילו כל חיי היו הכנה למשבר הזה. והמחשבה על כך מחזירה אותי לאחור, אל בית ילדותי, לחצר שופעת העצים, אל הוריי, לחברים מאז, לחוויות הנעורים. אלה הזיכרונות שעיצבו אותי כאדם, והנה דלת אחת נפתחת אל העבר, ואחריה עוד אחת ועוד אחת".
שלושת ילדיה, שממשיכים את הדרך המשפחתית, מסכמים וכותבים: "היום אנחנו מסתכלים ורואים איך כל המעשים של אחינו והורינו ממשיכים ליצור שינוי ענק בחברה הישראלית. כבר 20 שנה שילדים ברחבי העולם שומעים את הסיפור של אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, בעיניים נוצצות. הם מתמלאים מוטיבציה וגאווה. לנו נותר רק להסתכל קדימה, על 20 השנים הבאות, כשאותם ילדים יגדלו וילכו בעקבות החלומות שלהם, לא משנה באיזה תחום. ומי יודע, אולי אחד מהם שישמע את הסיפור של אבא יאמר לעצמו: "זה החלום שלי. גם אני יכול".
עשור אחרי נפילת אסף נפטרה רונה, בתום מאבק הרואי וממושך במחלת הסרטן. בסדרת השיחות איתה, שפירסמנו כאן, היא דיברה על הסוף הקרוב באופן מפוכח ובהיר, כמו משאירה לילדיה צוואה רוחנית: "מהו כוח החיים? הזיק הזה, הניצוץ, לראות מה הדבר הבא. מה אני יכול לעשות הלאה. תמיד לדבר על משמעות. בא לי נורא להגיד שהכוח הוא להתאהב בחיים. לחוות את הצלחת החיים, שפעם הייתה פה כל כך נוכחת. אבל היום היא נוכחת פחות. הרבה פחות. החיים הם גם וגם. האבל הוא חלק מהחיים, אבל לא כולם. מבחינתנו, צריך לעשות כאן ועכשיו, כי אין לדעת מה מחכה מעבר לפינה. הכי חשוב: להחזיק בתקווה. כמו אז, כשחיכינו לנחיתה של הקולומביה. גם כשכבר היה ברור שמשהו לא בסדר, עדיין הייתה תקווה. חייכנו וחיכינו, עד שהבנו שהחיים עומדים להשתנות. תחזיקו בתקווה עד הרגע האחרון".
טל, יפתח ונועה, שלושת הילדים לבית משפחת רמון, מחזיקים בתקווה ולא מרפים ממנה. בדיוק כמו שרצתה אמא שלהם.
לתמיכה בפעילויות קרן רמון:
קרן רמון
לאומי 10
סניף 666
חשבון 4773798
פורסם לראשונה: 07:37, 20.01.23
