קצת יותר משנה חלפה מאז הפך פסטיבל המוזיקה ברעים לאחד האסונות הנוראיים בתולדות המדינה. 393 מהמבלים נרצחו במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, עשרות נחטפו לעזה - 22 מהם עדיין שם. מתוך כ-3,750 השורדים, ארבעה מספרים על המאבק הכפול שלהם: ההתמודדות עם הטראומה, וגם עם המערכת שמחייבת אותם לחשוף שוב ושוב את פצעיהם.
״בעלי לעתיד נרצח לי מול העיניים, ולא יכולתי לעזור לו״
סיון שמחה כהן, בת 31 מראשון לציון
עבדתי במסיבה כמנהלת אופרציה של 80 מאבטחים, יחד עם בן הזוג שלי, יניב סרודי, שהיה מנהל לוגיסטי. כשהירי התחיל, עזרנו לפצועים באזור המסיבה, ואז ברחנו ברכב לכיוון אוגדת עזה. היינו תשעה אנשים ברכב ונתקלנו בדרך בארבע חוליות מחבלים. אני נוריתי ונפצעתי ברגל, ויניב ספג שלושה כדורים, אבל הוא לא הפסיק לנסוע. הוא נלחם כדי להציל את כולנו. בסופו של דבר הוא שילם בחייו.
אחרי האירוע, שכבתי בחדר בבסיס לבד במשך עשר שעות עם שבר וסדק ברגל, תחת אש כבדה. אחרי ההמתנה הארוכה הזו, חיילים פינו אותי על הכתף לבית החולים מהאוגדה. הם עשו לי חוסם עורקים כדי להציל את חיי. הימים הראשונים היו כמו סיוט שמתגשם. היה הרבה בלבול, כעס ואי ודאות. לא ידעתי מה יהיה עם הרגל שלי, והכאב על יניב, בעלי לעתיד, היה כבד מנשוא. הוא נרצח לי מול העיניים, ואני לא יכולתי לעזור לו. היה קשה לקבל שהדבר הנורא הזה קרה לי בבית שלי, במדינה שלי, במקום שבו הייתי אמורה להרגיש בטוחה.
החיים עכשיו הם הרבה עליות ומורדות. איבדתי חברה יקרה, שיראל גולן, ששמה קץ לחייה ביום ראשון האחרון. הטראומה לא נפסקת. זה מרגיש כאילו זה ממשיך כל הזמן עם החטופים, הסיפורים החדשים שמגלים על מה שקרה ב-7 באוקטובר והנפש פשוט לא מסוגלת להכיל את הכול.
אני מקיפה את עצמי בחברים וחברות שעברו את אותה תופת. אנחנו משתתפים בהרבה ריטריטים, ערבי מרפא של עמותת הנובה וטיפולים פסיכולוגיים. התהליך עם ביטוח לאומי מוסיף קושי – יש המון בירוקרטיה, ואני נאלצת להוכיח את הפגיעות שלי, גם הפיזיות וגם הנפשיות, מול ועדות ורופאים. זה מתיש מאוד וגוזל את הכוחות המעטים שנשארו לנו. המדינה פשוט מזניחה אותנו.
הכי קשה הוא האובדן של יניב. כל שנת 2023 היינו צמודים, לא נפרדנו לרגע, ועכשיו הכול מזכיר אותו. בעיקר אני שומעת אותו צועק לעזרה, ואיש לא בא לעזור לנו. זה הזיכרון שהכי רודף אותי.
קשה מאוד לחזור למסלול של חיים נורמליים. לחזור ללימודים, לעבודה, או אפילו למצוא זוגיות חדשה. השינה שלי לא רציפה בגלל הסיוטים, ואני מתמודדת עם המון טריגרים – אזכרות, הלוויות, וגם הטראומה הפיזית עדיין כאן, אני עוברת פיזיותרפיה כדי לחזור לעמוד וללכת על שתי הרגליים.
״קשה לחזור למסלול של חיים נורמליים, ללימודים, לעבודה, למצוא זוגיות חדשה. השינה לא רציפה בגלל הסיוטים, ואני מתמודדת עם המון טריגרים – אזכרות, הלוויות, וגם הטראומה הפיזית עדיין כאן״
המסר שלי הוא להיות קשובים לעצמכם, לדעת להגיד "לא" כשצריך, ולקבל את העזרה גם כשזה קשה. להילחם על החיים שלנו, בשביל האנשים שהצילו אותנו. אסור לבחור בדרך הקלה, אלא להתמודד, כי אין חיים אחרים, והכל יכול להיגמר בשנייה. הכי חשוב לעזור לאנשים אחרים סביבכם – העזרה הזו חוזרת ומספקת. הפעם הראשונה שחזרתי לרקוד הייתה ביום העצמאות האחרון. זו הייתה המסיבה הראשונה שיצאתי אליה מאז מה שקרה. זה הרגיש לא אמיתי, כמו חלום, ומצד שני היה מאוד עצוב. הרגשתי את החיסרון של יניב בכל רגע, אבל רקדתי גם בשבילו וגם בשביל עצמי.
״הטראומה שינתה אותי״
עומר לשם, בן 23, ירושלים
הגעתי למסיבת הנובה יחד עם שלושה חברים. אחד מהם ממש רצה ללכת ושכנע אותנו לבוא. הגענו בחצות, רקדנו ונהנינו עד הזריחה. בשעה 06:29 בבוקר אחד החברים הבחין ביירוטים בשמיים. מהר מאוד רצנו לכיוון מכולות הזבל, שם הסתתרנו עד 08:00 בבוקר. פתאום שמענו יריות לכיווננו, אז התפצלנו והתחלנו לרוץ חזרה לכיוון המסיבה. בהמשך מצאתי רכב עם אנשים בחניון, נכנסתי לתוכו וחיכינו, זזים כל פעם קצת כדי לנסות להימלט. בסביבות 10:15 ראינו את הבוזזים מעזה מגיעים, ואז ברחנו דרך השטח לאזור בארי. הצלחנו לעלות על כביש 232, אבל הבנו שהכביש בשליטת חמאס. הירי עלינו לא פסק, איבדנו שלושה גלגלים ברכב, אבל בסוף הגענו לסעד ושם נשארנו עד הערב, כשקיבלנו אישור לצאת למרכז.
אחרי האירוע, האנשים הראשונים שנחלצו לעזרתי היו המשפחה שלי והחברים שהיו איתי במסיבה. כל אחד מאיתנו שרד בדרך אחרת, אבל יום אחרי האירוע כבר נפגשנו כדי לדבר ולעכל את מה שקרה יחד. זה עזר לי מאוד להתמודד. ממש באותו שבוע התחלתי ללכת לפסיכולוגית פרטית, כדי לעבד את כל מה שעברתי.
״היומיום שלי הוא מאבק. אני מבין שהטראומה שינתה אותי. אני נלחם כי כל רעש קטן, כל תנועה, כל הבזק אור – יכולים להתפרש כסכנה״
הימים הראשונים עברו בצורה מהירה מאוד. הייתי כל הזמן טרוד במחשבות על האנשים שנרצחו ומה שראיתי שם. היה לי קשה לישון, וגם היה לי קשה לעכל שאני באמת בחיים. כל הזמן הייתי צריך להילחם בטראומה כי כול רעש או הבזק מקפיץ אותך. היום-יום שלי הוא עדיין מאבק. אני מבין שהטראומה שינתה אותי. אני נלחם כי כל רעש קטן, כל תנועה, כל הבזק אור – יכולים להתפרש כסכנה. אני משתדל להתמודד עם זה על ידי כך שאני מפשט את הסיטואציות, מנסה להבין שלא כול דבר קטן חייב להיות סכנה. אני עובד על עצמי כל יום, זה לא פשוט, אבל לאט-לאט אני מצליח להרגיע את עצמי יותר.
תהליך ההחלמה הוא ארוך ומורכב. אני עובר טיפולים פסיכולוגיים, תומך ונתמך בחבריי ששרדו איתי ושואף לשמור על איזון בחיי. עם הזמן אני מבין שיש דברים שהטראומה פגעה בהם, כמו הזיכרון, היכולת להתרכז ולהקשיב, וגם היכולת לישון בלילה בלי שהסיוטים יחזרו. אני לומד איך להתמודד עם זה ואיך לשקם את עצמי מחדש. כל יום הוא עוד צעד קדימה בעבודה העצמית. הכי קשים הם הזיכרונות מהיריות ומהמוות שהיו מסביבי. לפעמים אני חושב על אותם רגעים שהיינו שם בשטח, המחשבות רודפות אותי. גם הקושי בשינה והסיוטים בלילות הם דבר קשה להתמודד איתו.
לכולם יש כוונות טובות וטהורות אבל הכול בלגן. אין מספיק יכולת מענה לכולם. וכן, יש הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות, כמו לחזור לחיות את החיים שהיו לפני. אני מבין שאני צריך לעשות את הדברים בהדרגה ולא לקפוץ ישר למים, אבל אני לא מוותר על לנסות.
המסר שלי הוא לא להימנע ממה שעשיתם בעבר, גם אם זה קשה. חשוב לנסות לחזור לדברים שאתם אוהבים, אפילו אם זה בצעדים קטנים. כל יום זה צעד נוסף בדרך להחלמה. אל תוותרו על עצמכם.
חזרתי לרקוד בפורים האחרון. יצאתי עם חברים, היה קשה עם כל האורות, הצפיפות והרעש. זה היה מאתגר מאוד, אבל הבנתי שזה חלק מהתהליך וחשוב לי לנסות. היינו שם לזמן קצר יחסית, אבל העיקר הוא שלא ויתרתי.
״רואה בעיניים אנשים נשרפים״
דורית טאו, בת 46, נהריה
הגעתי למסיבה בשבת בבוקר, עם המון התרגשות ושמחה. לא תיארתי לעצמי שהיום הזה יסתיים כפי שהוא הסתיים. פתאום התחילו יריות מכל כיוון. זה היה בלגן מוחלט. ניסיתי לברוח, התחלתי לרוץ בשטח פתוח כשהיריות ממשיכות לשרוק מעליי. הייתי במנוסה במשך ארבע שעות וחצי, תחת אש בלתי פוסקת. הייתי חייבת להמשיך לרוץ, להציל את עצמי, אבל גם הצלחתי לעזור לאחרים שהיו מסביבי. המטרה הייתה פשוט לשרוד.
ברגעים הראשונים, האנשים מסביב היו בהלם, אבל גם עזרו אחד לשני. הרגשתי שהדחף שלי לשרוד עזר לי. גם כשהיינו תחת אש, עזרתי לאנשים שנתקעו באותו המצב. ניסיתי לברוח, רצתי בשטח פתוח בלי מים, התנאים בשטח היו קשים ולא היו מקומות מסתור. אני לא יודעת איך נשארתי בחיים. אולי האדרנלין שהציף אותי באותם רגעים הציל אותי.
הימים והשבועות הראשונים היו גיהינום. לא יכולתי לתפקד. הפחד ליווה אותי בכל רגע, לא יכולתי לישון, וכל רעש קטן הזכיר לי את היריות. הייתי בחרדה מתמדת, כל הזמן דרוכה. הכאב הנפשי היה כל כך חזק, שלא הצלחתי לנהל את שני העסקים שלי, ופשוט העברתי את הילד שלי לאבא שלו. לא הייתי מסוגלת לגדל אותו באותו מצב.
היום-יום שלי עדיין קשה מאוד. אני לא מסוגלת לעלות על תחבורה ציבורית כי אני רואה אנשים נשרפים מול העיניים שלי. אם אני צריכה לנסוע ברכב, כל צפירה, כל פקק מעלה בי חרדות נוראיות. אני גם חיה בחרדה כלכלית.
״אני לא מסוגלת לעלות על תחבורה ציבורית כי אני רואה אנשים נשרפים מול העיניים שלי. כל צפירה, כל פקק מעלה בי חרדות נוראיות. אני חיה בחרדה כלכלית, דואגת איך לקנות לחם וחלב לי ולבן שלי״
תהליך ההחלמה שלי מורכב מאוד, אבל אני משתתפת בימי קהילה של עמותת הנובה שמתקיימים פעם בשבוע. המטרה של הימים האלו היא טיפול ותרפיה, עם סדנאות לגוף ולנפש, וגם ניידות שמגיעות כדי לסייע במיצוי זכויות. בסוף היום יש גם פעילות מוזיקלית שמאחדת את כולנו. מעבר לכך השתתפתי בתוכנית חונכים שהוקמה על ידי העמותה עבורנו השורדים כדי להחזיר אותנו לשגרה ולחזק אותנו. בזכות התוכנית אני מצליחה לעזור לחברי קהילה נוספים ולחזק להם את הביטחון.
הכי קשה זה הפחד שלא עוזב אותי. אני עדיין שומעת את היריות באוזניים, עדיין מרגישה את הריצה בשדות. יש רגעים מסוימים שמהבהבים מול העיניים שלי, במיוחד כשהייתי ברכב הראשון ושמעתי את הירי פוגע במכונית ובאנשים מסביב. הזיכרון הזה לא מרפה ממני.
המאבק היומיומי מול המערכת הבירוקרטית נראה כמו מלחמה אינסופית, שבה אין באמת על מי לסמוך או למי לפנות. ביטוח לאומי? אני מרגישה אבודה לחלוטין. אין עדכונים על גובה הקצבה, אין בהירות לגבי המעמד הקבוע שלי. עברתי ועדה רפואית שקבעה אחוזי נכות שרחוקים מלשקף את המציאות היומיומית שלי, וגם אחרי שהגשתי ערעור, העלייה המזערית באחוזים היא כמו בדיחה שלא באמת מספקת את הסיוע הנדרש.
כאם חד-הורית, האתגרים מוכפלים: קיבלתי אמנם כרטיס נכה, אבל הוא חסר תועלת - לא בחניה, לא בתשלומים ולא בפטור מתורים. התחושה היא שעושים מאיתנו צחוק. כולם מצהירים על רצון לעזור, אך בפועל, כל אחד מאיתנו נדרש להיאבק מחדש על זכויותיו הבסיסיות. אנחנו נאלצים להוכיח את עצמנו פעם אחר פעם, לעדכן את ביטוח לאומי, לנדוד בין ועדות - וזה כשהם כבר מכירים את מצבנו. זו מערכת שכאילו בוחנת את יכולת העמידה שלנו בטרטורים אינסופיים וחסרי היגיון.
מי שעבר את נובה לא בחר בזה, לא ביקש את זה, והמדינה חייבת לקחת אחריות - אנחנו כואבים, אבל נראה שלמדינה זה לא באמת אכפת. האם מישהו יקבע תקנה חדשה שתקל על השורדים, על אלה שמתקשים להחזיק את הראש מעל המים?
אני רוצה לחזור לשגרה, להצליח לגדל את הילד שלי, לחזור לנהל את העסקים שלי. אבל זה מרגיש כל כך רחוק. אני פשוט לא מסוגלת. אני רק יכולה להגיד לאנשים שהם לא לבד. שהכאב הוא אמיתי, ושזה בסדר להרגיש את כל מה שאנחנו מרגישים. חשוב לבקש עזרה, לא לוותר על עצמנו. אנחנו נלחמנו כדי לשרוד את היום ההוא, ואנחנו צריכים להמשיך להילחם גם היום. האמת? אני מנסה לחזור לרקוד, ואכן הזיכרונות מציפים, אך אמשיך לנסות בשביל מי שלא נמצא איתנו, כדי להנציח את החיים.
״בכל רגע הזיכרונות מציפים, ואני נפרד מאבא שלי״
אלירן גולן, בן 28, אשדוד
״אני אוהב מסיבות, במיוחד מסיבות טבע. למסיבה ברעים קנינו כרטיסים חודשיים מראש. זו הייתה אמורה להיות חגיגה בלתי נשכחת עם אווירה בינלאומית, הרבה חברים, והתרגשות הייתה גדולה. הגענו לפנות בוקר, ממש ב״היי״, אבל ב-06:30 המוזיקה הפסיקה. חשבנו שנפל משהו בהגברה, אבל אז הגיעו היריות. פתאום הפחד השתלט, לא ידענו מאיפה זה בא. התחלנו לרוץ, להסתתר. הכול קרה מהר מדי, היה כאוס מוחלט. נאלצתי לברוח ברגל כ-17 ק"מ כדי להימלט מאזור הקרבות. את הדרך עשינו אני והחברים בריצה ובהתחבאות ממקום למקום, כשכל רעש היריות מסביבנו.
מצאנו מקלט בחממה, ראינו עובדים תאילנדים שמתחבאים. הם הכניסו אותנו והתחבאנו שם. היה חום אימים, והיריות מסביב לא פסקו. הייתי בטוח שעוד שנייה מוצאים אותנו, עד שחבר הגיע וחילץ אותנו. היה לנו מזל עם חבר מאשקלון שהיה בחופשה מהצבא, הוא חייל קרבי, הוא לקח נשק, יצא מהבית, קפץ למכונית והגיע לחלץ אותנו, הוא נשא אותנו לרכב בלי לחשוב פעמיים, ונסענו דרך מראות של זוועה, עם רכבים שרופים וגופות בצידי הדרך. לא משטרה, לא אף אחד, הוא לבד. בלעדיו היינו מתים. זה רגע שמראה כמה האנשים סביבך יכולים להיות קרן אור באפלה.
הימים הראשונים אחרי האירוע הנורא היו מלאים בחרדה ובחוסר יכולת לישון. לא יכולתי לשכוח את מה שעברתי – תחושת ניתוק מהמציאות והפחד המתמיד בכל רעש קטן. בכל רגע מחדש הזיכרונות מציפים אותי, כאילו אני שוב באותו מקום, נפרד מאבא שלי. זה דורש ממני כל הזמן להיות עם אנשים, כדי לא להרגיש לבד.
״בכל רגע הזיכרונות מציפים אותי, כאילו אני שוב באותו מקום, נפרד מאבא שלי. זה דורש ממני כל הזמן להיות עם אנשים, לא להרגיש לבד״
השנה האחרונה הייתה אמורה להיות שנה של הכרעות בחיי. בשנים האחרונות, כמה שנים טובות, עבדתי במלונאות, בתפקיד האחרון כמנהל קבלה במלון ברמת גן. נוסף על כך הוצאתי תעודה של מאמן כושר מווינגייט. שילבתי בין הדברים, וחשבתי לאיזה כיוון ללכת מבחינת לימודים –מלונאות או כושר. הייתי בשלב של התנסויות, בהתלבטויות, רווק. גרתי לבד בדירה ברמת גן. היו חיים בתל אביב. מסיבות, חברים, דייטים. עשיתי מה שאני רוצה, בלי חשבון לאף אחד.
היום אני מוצא נחמה בקבוצת הכדורגל שהקימה עמותת הנובה, המשחק מאפשר לי לשחרר את כל הלחץ הזה. אני משחק בקבוצה שכולה שורדי נובה, וכל משחק מחזיר לי את התחושה שאני חי. אני מנסה לשחזר את המשמעת שהייתה לי כספורטאי מקצועי, משהו שמחזיק אותי חזק, ואני רואה בזה סוג של טיפול.
הזיכרון שמציף אותי כל הזמן הוא הדרך בחממה, כששמעתי את היריות סביבי והייתי בטוח שהרגע שלי הגיע. זה חוויה שלא עוזבת אותך. אני ממשיך להתנהל, אבל כל רעש חזק מעלה בי את הפחד הזה מחדש, וזה לוקח המון כוח פנימי.
אני מקבל טיפול רפואי (תט״ר) מהביטוח הלאומי שדורש ממני התמודדות עם בירוקרטיה כל פעם מחדש. וזה זמני. חוץ מלהיות מוכר נכה של ביטוח לאומי, בגדול המדינה מתעלמת מאיתנו. זה מאכזב אבל צפוי. אני נעזר בקהילת שבט הנובה, בטיפולים השבועיים שהם מאפשרים ובימי הקהילה.
המסר שלי לאנשים שעברו חוויה דומה הוא למצוא משהו שמאפשר להוציא את כל הכאב והפחד. בין אם זה אנשים שאתם סומכים עליהם, ספורט, או כל דבר אחר שמחזיק אתכם. הכי חשוב – לא להישאר לבד. עוד לא ממש חזרתי לרקוד באותו מובן, אבל הכדורגל נותן לי את המקום הזה שבו אני יכול להרגיש שוב חופשי ולהתרגש כמו פעם.
בביטוח לאומי הכחישו את הטענות כלפיהם, אולם טרם מסרו תגובה רשמית
