שר החוץ של איראן עבאס עראקצ'י נשא עמו מסר קצר, חד וקליט לסבב המדויק מאוד שהוא עורך במדינות האזור: איראן לא רוצה מלחמה, אבל אם מתקפה ישראלית תיאלץ אותה להיכנס למלחמה - היא ערוכה ומוכנה להחטיף בכוח.
ויש מסר נוסף, דיסקרטי, ששר החוץ האיראני מעביר לכל אחד ממנהיגי מדינות האזור שבהן הוא מבקר: אם ירדן או סעודיה, או אפילו נסיכות עומאן במפרץ או אבו דאבי, ישתפו פעולה או יפתחו את השמיים למטוסי הקרב הישראלים - איראן ערוכה להגיב, ועוד איך. זה אומר שאסור לשלול תקיפה של כוחות פרו-איראנים בעיראק על ירדן, או מתקפה של החות'ים על מתקני הנפט בסעודיה, או תקיפה מבריחת תיירים על אבו דאבי ועומאן.
המשימה של עראקצ'י הוכנה ביסודיות בלשכת השליט חמינאי בטהרן. אם מישהו נטה לרגע לחשוד שאיראן לא מאמינה להצהרות התקיפה של ישראל, שישכח מזה. גם אם מטוסי חיל האוויר לא יתקפו את מתקני הגרעין או את שדות הנפט, בלשכת חמינאי נערכים למתקפה מתוחכמת. מהזווית האיראנית, ישראל משתעשעת באכזריות במועד: מחרתיים, בעוד שבוע, בעוד שבועיים. כאילו להרדים את משמרות המהפכה והצבא האיראני, וליפול בהפתעה על יעד מהדהד. חמינאי בן ה-85 וצוותו עקרו מהמשרדים המפוארים למתקן מתחת לפני הקרקע, ביחד עם רופאו האישי, תרופות ועזרים רפואיים. יש לו עדיין סיפור לא גמור עם מפקד כוח אל-קודס, אסמעיל קאאני, שאמנם הופיע במפתיע בטקס ההלווייה של אחד מסגניו עבאס נילפרושאן, שחוסל בדאחייה הלבנונית ביחד עם נסראללה, אבל את תעודת ההוקרה שהובטחה לו השבוע, מחמינאי, לא קיבל. כאילו הוזז, עד שתתברר - אם בכלל - חפותו המלאה מקשרים עם המוסד הישראל.
הגראנד-טור של עראקצ'י נפתח בשבוע שעבר בבסעודיה, בעיראק ובעומאן. היום הוא יגיע לירדן, לאחר מכן למצרים, ולבסוף ליעד הקל יותר: טורקיה. איראן מקווה שההרעה ביחסים בין מצרים לישראל, במיוחד בין א-סיסי ונתניהו, על רקע ההתנחלות של צה"ל על ציר פילדלפי ובמעבר רפיח, תביא ל"הבנה" מצרית ואולי אפילו למאמצי ריכוך שימנעו תקיפה ישראלית. איראן היתה רוצה לעבור את התקיפה הזאת בלי תגובה, אבל גם מבהירה שפעילות ישראלית חזקה תוביל למלחמה אזורית. לכן שר החוץ מנסה לגייס את הצד הערבי.
עם כל המרירות והתסכולים מההתנהלות הכוחנית של ישראל וההתחשבנות על פעילות צה"ל בשטחים הפלסטינים, ברור לחלוטין לאן נוח יותר לשליטים הערבים לנווט את יחידות המודיעין, וממי הם ממשיכים להיזהר
עם כל המרירות והתסכולים מההתנהלות הכוחנית של ישראל וההתחשבנות על פעילות צה"ל בשטחים הפלסטינים - שכוללת גם התעלמות מדינית מוחלטת מהרשות הפלסטינית - ברור לחלוטין לאן נוח יותר לשליטים הערבים לנווט את יחידות המודיעין, וממי הם ממשיכים להיזהר. במשוואה איראן או ישראל, איראן נתפסת כגורם המסוכן יותר. במדינות הערביות סביבנו מוטרדים מכוונותיה האמיתיות, באמצעות זרועותיה בלבנון, בעיראק, בתימן ובאפריקה.
ואסור לשכוח את שני פניה של איראן: הצבאי והאזרחי. הצד הצבאי-בטחוני-מודיעיני, שאליו מצטרפים גם אנשי הדת הקיצוניים, מהווה שליש מאוכלוסיית 80 המיליונים של איראן. הצד האזרחי, בינתיים, מלקק את פצעין מההפגנות, המעצרים, הוצאות יומיות להורג, לצד מחסור חמור במצרכי היסוד ועליית מחירים מבהילה, זה רוב באוכלוסייה, שלא נלקח בחשבונות העולם המערבי. כל הניסיונות לעורר מרידות והפגנות הסתיימו בלא כלום. למוסדות הביטחון יש כוח ונשק, והאיש הקטן מרחובות איראן - וזה כולל גם פרופסורים מכובדים, רופאים, מרצים באוניברסיטאות - לא מסוגל בינתיים לאתגר את השלטון.
