להיות הומו או לסבית או טרנס או קוויר זו לא אופציה פריבילגית או נוחה במיוחד. זה בוודאי איננו "טרנד" ולא חלק מרצייה חברתית. מדוע שמישהו יבחר בחיים כאלה כשבדרכו כל כך הרבה קשיים וכל כך הרבה חומות מובנות ותפיסות חשוכות? גם אם יש מי שמנסה לצייר את התהליכים החברתיים שעוברים על האנושות כטרנד שמעודדת החברה המערבית הליברלית, הרי שגם בעולם המתקדם, כולל בתל אביב, העיר הכי ליברלית בישראל, מחכים ללהטב"קים לא מעט קשיים: משפחות שמתקשות לקבל את ילדיהן, משכירי דירות שמעדיפים זוגות סטרייטים, הקושי המובנה והעלות הכבדה של הבאת ילדים לעולם, ובנוסף ההתמודדות עם חלק לא מבוטל של האוכלוסייה שמחצין ביטויי שנאה ודחייה.
לפי נתונים עדכניים של האו"ם, יותר משליש מהמדינות בעולם עדיין מפלילות יחסים עם בני אותו המין. רק ב-1990 הוציא ארגון הבריאות העולמי את יחסי המין בין בני אותו מין מרשימת ההפרעות הנפשיות. שמרנים ואנשי דת רבים עדיין רואים בהומוסקסואליות סטייה. ולא רק הם.
השנים האחרונות ידעו כמה וכמה סערות בעניין, שמקורן בהתבטאויות של אנשי תרבות, בעיקר בסוגיות הנוגעות לזהות והגדרה של טרנסית. הבולטת בהן התעוררה אחרי שהסופרת הבריטית ג'יי קיי רולינג, מחברת סדרת "הארי פוטר", המשפיעה על דורות של ילדים, "לא יישרה קו עם הפוליטיקלי קורקט של היום" (כך לדבריה), וערערה על הדרך שבה החברה תופסת טרנסיות כנשים לכל דבר. רולינג התעקשה שהגדרת אישה היא ביולוגית ואינה פרי החלטה.
גם הקומיקאי האמריקני דייב שאפל השמיע עמדות דומות – כולל מונולוגים ובדיחות שונות - בספיישלים שלו שעלו בנטפליקס בשנים האחרונות, ורק בחודש שעבר עשה זאת גם הקומיקאי הבריטי ריקי ג'רווייס במופע שעלה גם הוא ברשת הסטרימיניג. שלושתם, אגב, הקפידו להדגיש שאין להם דבר נגד הקהילה: הם לא טענו שמדובר בתועבה או בכשל מוסרי, הם לא דרשו לשלול זכויות מלהטב"ק וחלילה לא קראו לפגוע באיש. אבל האומנם מדובר רק בדיון אינטלקטואלי על השאלה מהי אישה אמיתית ומה מגדיר אותה?
יש מי שחושבים שכן, ושמדובר בעמדות לגיטימיות שממילא חוסות תחת חופש הביטוי. אבל המציאות מערערת על התפיסה הזאת. גם אם שאלת הנשיות אכן מעוררת סוגיות חדשות של קטלוג, אופי הצגתן השטחי – בפוסט ברשתות כמו רולינג או במופע סטנדאפ כמו שאפל וג'רווייס - מטיל ספק ודופי בלגיטימיות של הזהות הטרנסית, ובהמשך עלול להניע גורמים חשוכים לאלימות.
מי שטוען לדיקטטורה של המחשבות לא לוקח בחשבון כיצד התבטאויות אלה מניעות לפעולה. מה שמתחיל בסטנד אפ או בקריאה של רב במכינה קדם צבאית או של מנהיג מפלגה שמרנית – מוסלמית, יהודית או אחרת - עלול להיגמר באיומים של "החברים של ישי" (שליסל). לכן מצוינים ימים למיגור האפליה נגד הקהילה הלטב"קית בעולם, לכן עדיין יש חשיבות למצעדי גאווה בערים ולכן חשוב לחבק החלטות של גופי תקשורת לשים בפריים טיים גיבורי תרבות מהקהילה. לילדים, לילדות, לנערים ולנערות שמגלים את מיניותם, וגם להורים שלהם, אין ברירה ואין בחירה, והיציאה שלהם לעולם צריכה להיות בחברה תומכת ומכילה.
שרון כידוןצילום: שי פרנקוהנטייה המינית אינה מפלה. היא בוחרת בגברים ונשים, במאמינים ובאתיאיסטים, בחרדים, דתיים וחילוניים, בעדות שונות ובני לאומים אחרים. לא רב, לא אימאם, לא טיפולי המרה ולא ניכור חברתי או משפחתי ישנו זאת. מי שמצליח לחיות ולממש את נטייתו המינית, לא צריך להרגיש נרדף, מוגחך או מופלה, והכי חשוב - אסור שיחשוש לחייו. הטרנסים והטרנסיות, האוכלוסייה המוחלשת ביותר בקרב הלהטב"קים, סובלים מאלימות משמעותית יותר משאר חברי הקהילה, ומדי שנה נרצחים מאות.
אין כאן בקשה למשטרת מחשבות או הגבלת אמונה. איש באמונתו יחיה. רק לזכור שמה שמתחיל בביקורת, או אי-קבלה, עלול להסתיים באלימות. תמיד יהיו גורמים קיצוניים שיקחו על עצמם לחרוץ דין ולהפוך מילים קשות לדקירות סכין.
- שרון כידון היא עיתונאית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
