הבריחה של האסירים הפלסטינים מעצבנת, מרגיזה. היא מתגלגלת והולכת. הבורחים הפכו לגיבורים. הרוחות מתלהטות. בג'נין צועדים עשרות עם כלי נשק. יש חשש להתחממות, אולי אינתיפאדה, אולי הצטרפות של חמאס מעזה. העניין הוא שמה שמסתתר מאחורי הבריחה הרבה יותר מטריד, משום שביותר מדי תחומים, לא רק אסירים ביטחוניים, מדובר בהזנחה רבת שנים.
ישראל סובלת כבר יותר מעשור מכמה בעיות יסוד קשות – אבל כבר יותר מעשור שהמדיניות היחידה היא או עצימת עיניים או טיוח. טיפול רציני ויסודי? הצחקנו את מקבלי ההחלטות. הם לא רוצים לקבל החלטות.
היום זה כבר ברור שהדרום הוזנח. ההתפשטות הבדואית מתרחבת לעוד ועוד חלקים בנגב. האלימות והפרוטקשן התנחלו על כל עסק חדש, על כל אתר בנייה ועל כל כביש. אין כבר דרום - יש את הדרום הפרוע. ב-2014 חתמו מאות קציני צה"ל ששירתו בדרום על עצומה שבה נאמר: "כל יחידה שמגיעה להתאמן יודעת כי ציוד צבאי שייוותר רגע ללא השגחה ייגנב, לעיתים תוך איום על חיילים וקצינים... למרות שרבים התריעו... דבר לא נעשה". ומה עשו הממשלות האחרונות? כלום בתוספת שום דבר.
לא ברור מתי בדיוק נפסקה השליטה על האסירים, אבל גם שם, כמו בכל תחום אחר, שום דבר לא קרה משלשום לאתמול. מה שברור הוא שכבר יותר מדי שנים אין שליטה
משהו דומה, ולא פחות חמור, קורה כבר עשרות שנים עם חלק מהמתנחלים. אפשר וצריך לקיים ויכוח פוליטי. העמדות שלהם לגיטימיות. אבל מי צריך ויכוח כאשר אפשר ליצור עובדות בשטח. הם מתיישבים על גבעה, שהופכת למאחז, שהופך ליישוב, וחוזר חלילה. מול קומץ של אנשים נחושים אין לישראל ממשלה. אולי זה רע לישראל? אולי הרוב לא רוצה מדינה אחת גדולה? אולי יש צורך במדיניות ולא בכפייה? זה לא מעניין אותם. בנושא המרכזי ביותר לעתידה של ישראל הם קובעים עובדות. לא הממשלה.
זה גם סיפור האסירים הביטחוניים. לא ברור מתי בדיוק נפסקה השליטה על האסירים, אבל גם שם, כמו בכל תחום אחר, שום דבר לא קרה משלשום לאתמול. מה שברור הוא שכבר יותר מדי שנים אין שליטה. המחבלים באו בדרישות, הממשלה התקפלה, מקבלי ההחלטות רצו רק דבר אחד: שקט תעשייתי. הרי היה ברור שמדובר בסיר שיגיע לנקודת רתיחה. אז הנה, עכשיו אנחנו מקבלים עוד אחת.
בן-דרור ימיניכך שהבריחה של המחבלים, וההתפרעויות שבעקבותיה, הן בעיה. בהחלט ייתכן שיתגלו ממצאים על מחדלים נקודתיים. אבל הבעיה החמורה יותר, הרבה יותר, היא ההזנחה רבת השנים. זה הסיפור עם ההתפשטות הבדואית, הפרוטקשן והאלימות בדרום. זה הסיפור של קבוצה קטנה של מתנחלים נחושים. הם, ולא הממשלה, ולא מדיניות סדורה, קובעים את גבולות המדינה ואת הזחילה למדינה אחת גדולה. עכשיו אלה האסירים הביטחוניים – שקיבלו עוד ועוד, שהפכו את בתי הכלא לכמעט בתי הבראה, לאוטונומיות של שלטון עצמי.
בהרבה מאוד תחומים איבדו הממשלות האחרונות את המשילות. לאט אבל בטוח. ממשלת בנט-לפיד עדיין לא סיימה את מאה ימי החסד שמגיעים לכל ממשלה חדשה. היא קוראת לעצמה "ממשלת שינוי". בהתחשב בטיוח ובהזנחה ובחוסר המשילות – היא חייבת להיות ממשלת שינוי.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
