כמדי שנה, הגיעו משפחות שכולות רבות לבתי העלמין הצבאיים על מנת להתייחד עם יקיריהם עוד אתמול, לפני יום הזיכרון. ולנטינה קרסנופולסקי, אמו של רב"ט ולדיסלב קרסנופולסקי ז"ל שנפל בספטמבר 2006 כששירת כלוחם בסטי"ל "אח"י חץ" של חיל הים, פקדה גם היא את קברה של בנה בחלקה הצבאית שבבית העלמין בחולון.
"מבחינתי הוא כאילו נהרג אתמול. הכאב רק הולך ומתעצם עם כל יום שעובר, וזה קשה מאוד", מספרת ולנטינה. לפני כמה שנים נולד לה נכד מבנה הגדול והיא מספרת שמאז "אני אצל ולדי פעמיים בשבוע, והוא בלבי כל רגע. זה נותן לי כוח ואנרגיות להמשיך בחיים. אני עומדת פה ליד הקבר ונזכרת איך ילדתי אותו בראש השנה". על קברו של ולדיסלב מונחת פלטת שיש שעליה חרוט משפט ברוסית שמשמעותו "אתה תמיד איתנו בבית - יצאת רק לדקה".
גם תלמידי כיתה י"א מתיכון "רמות" בבת ים הגיעו לכתוב לנופלים ולהניח חלוק נחל. כמה שורות מקברו של ולדיסלב, עמדו התלמידים ליהי תורג'מן ויואב פחימה מעל קברו של רס"ל דניאל מרש ז"ל, שנפל במבצק "צוק איתן" ב-2014. "עברנו בין שורות הקברים, ומסיבה לא ברורה התחברנו לחייל דניאל מרש", מספרת ליהי. "קראתי שם שהוא אהב מוסיקה ולנגן בגיטרה, אז כתבתי לו על דף את מילות השיר 'מיליון כוכבים בשמיים' של עמית פרקש והנחתי על קברו, שלא ירגיש ששכחנו אותו".
6 צפייה בגלריה
"מקפידה להגיע לכאן, זה חשוב לי". אסתר כהן ליד מצבת נכדה עידו ז"ל
(צילום: יואב דודקביץ)
ב-14 למאי 1977 נפל סמל אלברט שוקרון ז"ל במילוי תפקידו בעת שירות מילואים, והוא הותיר אחריו אישה, שתי בנות ובן. מאז מקפידים האישה פאני והבן מיכאל להגיע לפני יום הזיכרון על מנת לנקות את המצבה שבבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים, לשבת ליד הקבר ולהעלות זיכרונות, כדי "שלא יישכח לעולם". פאני מספרת ש"מי שהלך לא חוזר. זה כואב בחלוף השנים, וקשה במיוחד בימים האלה". בנה מיכאל שמלווה אותה היה חייל בסדיר בזמן שאביו נהרג. "אנחנו נמצאים כאן במה שנקרא 'חברה טובה'. כאן קבורים חברים שלי ששירתו איתי בצבא", סיפר מיכאל בקול חנוק מדמעות.
אסתר כהן בת ה-82 היא סבתו של טוראי עידו כהן ז"ל, שנפל בעת שירותו ב-17 ליולי 2019. עידו שירת בחיל השיריון, הצטיין בשירותו ובלימודיו, ואף קיבל בסיום מסע הכומתה את כוממת מפקדו. על מצבת קברו שבבית העלמין הצבאי בהר הרצל חקוק המשפט "תמיד תהיה לי מלך העולם, תמיד עם החיוך הכי מושלם". אסתר מספרת כי "למרות גילי ולמרות הקושי אני מקפידה להגיע לכאן, זה חשוב לי. עצוב לי שהוא הלך. הוא היה בן יחיד, כי יש לו רק אחיות. זה אובדן קשה מנשוא".
הקבר הטרי ביותר בחלקה הצבאית שבבית העלמין בטבעון הוא של סג"מ בר רהב ז"ל, לוחם הנדסה שנפל בקרב במהלך מבצע "צוק איתן" ב-2014. טיל פגע ברכב ה"פומה" לידו עמד והוא נהרג במקום. אמו, נעמה, הגיעה אתמול לנקות את המצבה, להניח אגרטלים ולבדוק את הצמחייה סביב חלקת הקבר. "אני מגיעה לכאן לפחות פעם בשבוע. יום שישי זה 'פק"ל'", היא אומרת. "היום אני פה כדי לראות שהכל מסודר ונקי. זה כמו שמנקים את הבית לפני שבאים אורחים", היא מספרת בחיוך עצוב.
"ביום הזיכרון מגיעים לפה מאות מהחברים והמכרים, וגם הבית שלנו כבר מערב יום הזיכרון הופך לבית פתוח", מספרת נעמה. לדבריה, "היום שקט פה, אבל יש ימים שבאים יותר אנשים. בימי שישי באים לפעמים גם ילדים שמשחקים בין המצבות. האחיינית שלי, שנולדה שלושה שבועות אחרי שבר נפל, קראה במשך שנים לקבר בשמו - בר". נעמה מספרת כי "להגיע לפה זה כמו לבוא אליו. אבל הוא איתנו כל הזמן, אני מרגישה אותו, מדברת איתו. בכל רגע שאני ערה, הוא איתי". לנעמה שרשרת וטבעת שעליהן חרוטים שמות ילדיה (לבר, הבכור, עוד שני אחים ואחות) ביחד, אבל שמו של בר בנפרד.
ופתאום, דפיקה בדלת: הרגע שמשנה חיים עבור המשפחות השכולות
(צילום: משי בן עמי)
"מהרגע של הדפיקה בדלת - כל החיים מתהפכים"
מייסד ויו"ר ארגון נפגעי פעולות איבה, דב קלמנוביץ', סיפר היום בריאיון לאולפן ynet על הרגעים שבהם מתבשרות המשפחות על נפילת יקיריהם: "הרגע המכונן הזה של הדפיקה בדלת זה רגע מיוחד מאוד. באסון המסוקים, לדוגמא, נהרגו 73 חיילים באותו לילה. למשפחה של אחד מהחיילים, היו אבא, אמא ו-7 אחיות. באותו לילה דפקו להורים ולעוד 7 אחיות על הדלת. האם זה נתפס? מאותו רגע, כל החיים מתהפכים".
גדי לוי, אביו של סמ"ר שילה לוי שנספה באסון המסוקים ב-1997, סיפר איך שמע על מות בנו: "אנחנו קיבלנו את הבשורה ברדיו. ידענו ששילה היה אמור לטוס לדלעת, וכששמענו את החדשות על אסון בצפון, בתחילה דובר על מסוקים שטסו מלבנון לארץ, אחרי כמה דקות עדכנו ואז היה די ברור ששילה היה אמור להיות המסוק". לדבריו, "בעצם ידענו לפני שבאו להגיד לנו. החיים משתנים בהחלט. זו טראומה רצינית".
"אסון המסוקים היה בעצם אסון שביטא את האחדות בעם. באסון זה נפלו חללים מכל חלקי העם. מהעיר, מהכפר, מהקיבוץ, דתיים, מתנחלים, דרוזים, בדואים. כולם. היה בזה משהו מאוד סמלי, בדרך ששילה נפל. כי כך הוא גם היה בחיים", סיפר לוי.
