ובכן, אי אפשר להגיד שזה לא היה מהיר: הציבור טרם הספיק לעכל את המילה החדשה שהשתלטה על חייו ("אומיקרון"), וכבר השב"כ חזר להיות חלק פעיל מהיומיום שלו. בעבודה, ברחוב, בבית, בקיבוץ, בכפר ובקרת - זהו זה. כאילו שלא חלפו כמעט שנתיים מהבהלה (המובנת) של הגל הראשון וכל ההתפתחויות שבאו בעקבותיו (למשל, החיסון). כאילו שלא ראינו עשרות - אם לא יותר - מקרים של אבחון שגוי, ששלחו אזרחים לבידוד אף שלא באו בשום מגע עם מאומת, מה שגזל מהם פרנסה ואילץ אותם להתחנן לחנינה מהמוקד הטלפוני.
כאילו שנפתלי בנט לא אמר "איכוני השב"כ האוטומטיים גורמים נזק אדיר לכלכלת ישראל ולאמון הציבור" (6.7.20), יאיר לפיד לא קבע ש"אפילו השב"כ לא מעוניין שישתמשו בכלי הזה" (24.6.20), וניצן הורוביץ לא הכריז ש"כך מתות דמוקרטיות" (5.7.20). "חוק איכוני השב"כ הוא לא משהו שאמור להתרחש במדינה דמוקרטית", אמרה מרב מיכאלי. אולי זה כמו הכספים הקואליציוניים: תחת בנימין נתניהו מעקבי השב"כ הם מבוא לדיקטטורה. עכשיו זאת בעצם דמוקרטיה מתגוננת.
מה שלא פחות חמור הוא האופן שבו הדרג הפוליטי מנצל את ההזדמנות (תוצאה של חוסר ודאות וסיקור תקשורתי שהוא גם אמפתי פוליטית וגם נוטה לפאניקה בריאותית) כדי לתחזק את הבלוף, שהוא בעצם שורש כל הרע: השימוש במושג "איכון".
בניגוד לרוח הנושבת כאן ובעולם, הפופוליזם לא סיים את תפקידו אחרי תום עידן טראמפ וסיום שלטון נתניהו. למעשה, דווקא תקופת הביניים היא קרקע פורייה לצמיחה משודרגת שלו
בפועל, שב"כ, שהוא גוף שאמור לסכל טרור (ולא הצליח לסכל את העבריין שהחליף סדינים בבית של שר הביטחון), מושלך לזירה אזרחית לחלוטין כדי להפעיל אמצעי דרקוני בכל קנה מידה במדינה דמוקרטית (ולכן אין פלא שזה פשוט לא קורה במדינות אחרות במערב). וזה אחרי שכבר הודגם והוסבר עד כמה גם היעילות של "הכלי" המדובר שנויה במחלוקת, לא רק עצם השימוש בו.
גם לעיתונות יש תפקיד חשוב: הביטוי "איכוני שב"כ" מעצב תודעה שגויה. מדובר במעקב. ככל שפוטרים את העיסוק בנושא בביטוי הרבה פחות טעון, כגון "איכון", כך משנמכים את חומרת המהלך. זה נכון לדיווח נייטרלי (לא יקרה כלום אם ייאמר וייכתב "הממשלה אישרה את החזרת אמצעי המעקב של השב"כ אחרי מאומתים לאומיקרון"), ועוד יותר מזה להבעת תמיכה בצעד הקיצוני ("טוב ונכון שהשב"כ הונחה לבצע מעקב אחרי מאומתים לאומיקרון"). מי שמספיק איתן בדעתו, שהמצב הנוכחי מצדיק הפרה בוטה של זכויות האזרח, צריך להיות מסוגל להתמודד גם עם האמת הלשונית של הטיעון (במקום, נניח, להאשים את המתנגדים בקללה הידועה "יפי נפש").
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס בדוח חדש ומעניין של הקרן החדשה לישראל מצביעים החוקרים ד"ר נעם גדרון ויונתן לוי על כך שבניגוד לרוח הנושבת כאן ובעולם, הפופוליזם (בעיקר מימין אבל לא רק) לא סיים את תפקידו אחרי תום עידן טראמפ וסיום שלטון נתניהו. למעשה, דווקא תקופת הביניים הנוכחית היא קרקע פורייה לצמיחה מחודשת ומשודרגת שלו, בין אם על ידי שחקנים קיימים (כפי שקרה לנתניהו) או חדשים (כפי שהיה טראמפ).
מעקבי השב"כ הם לא צעד פופוליסטי, אבל הם דוגמה לאופן שבו אפילו השלטון החדש, שכולל עתה מפלגות מהשמאל, דורש להפעיל כוח שמחליש את האזרח וסופו לשרת את הפופוליזם ואת הנטייה שלו לסמכותנות. ויש מי שעדיין קוראים לזה "ממשלת השינוי" ללא מרכאות, או לפחות אימוג'י שנקרע מצחוק.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
