לאורך שרשרת מערכות הבחירות של השנתיים האחרונות חוזרות הקריאות לשינוי שיטת הבחירות. קונצנזוס שורר בשולחנות הפרשנים ובקרב מומחי ממשל, ולפיו חוסר היציבות הפוליטית מעיד על כשל בשיטה. אבל מי שרוצה לשמור על כוחה ויציבותה של הדמוקרטיה הישראלית חייב להגיע דווקא למסקנה הפוכה: זה כנראה הזמן הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת לשינוי חוק הבחירות.
כדי לקבוע מה הפתרון למשבר, צריך להבין קודם איפה הבעיה. רצף סבבים שלא מסתיים בהכרעה לא בהכרח מלמד שצריך לשנות את כללי המשחק. בחינה היסטורית של הנתונים מעלה ששיטת הבחירות הישראלית דווקא עבדה לא רע בכלל עד עכשיו. מהקמת הפרלמנט הישראלי ועד ההזיה של השנתיים האחרונות, כנסת ממוצעת כיהנה יותר מ-3.5 שנים. זה נתון מצוין.
השיטה הקואליציונית אמנם מקשה על הקמת ממשלה, אבל משזו הוקמה - לקואליציה יש תמריץ חזק לשמור על עצמה מפני פיזור והליכה לבחירות מוקדמות. כנסות בישראל מתפזרות בדרך כלל לפני תום ארבע השנים הקבוע בחוק מפני שהחודשים האחרונים מאופיינים בהתנהלות קואליציונית פופוליסטית ולא עניינית. אבל אם החוק היה קובע חמש שנים לכהונת הכנסת, גם משך הכהונה הממוצע היה מתארך בשנה.
לעומת היציבות המרשימה שסיפקה שיטת הבחירות הישראלית במשך 70 שנה, ואף שזו אינה הפעם הראשונה שהבחירות מסתיימות בתיקו דה-פקטו, רק מאפריל 2019 התחלפו כבר ארבע כנסות, והחמישית בדרך. הציבור אותו ציבור, השלטון אותו שלטון, ואפילו זהות ראש הממשלה לא השתנתה כבר 11 שנים. רק משתנה אחד נוסף למשוואה - בפעם הראשונה הוגשו כתבי אישום פליליים נגד ראש הממשלה, והוא מבקש לחזור ולהתמודד על הנהגת המדינה.
חקיקה חדשה, עם החלה רטרואקטיבית ופרסונלית על בנימין נתניהו, היא כשלעצמה לא לגיטימית וספק אם חוקתית. את החוק הזה צריך להעביר אחרי שהמשבר יסתיים
החוק מאפשר כהונה תוך ניהול המשפט, אבל הדרמה הזו מערערת את האמון הציבורי הנמוך ממילא בשלטון ומעלה ספקות בנוגע לשיקול דעתו של בנימין נתניהו.
אם זה היה מאבק בין ימין ושמאל, מזמן הייתה קמה ממשלה יציבה. אם רוב הציבור היה סולד מנתניהו אבל לא מפקפק בשיקוליו, הייתה קמה ממשלה אחרי הסבב הראשון. אבל השיטה הגאונית שאינה מודעת לגאוניותה קובעת חוק חשוב והכרחי: לא מספיק לזכות בבחירות ביותר קולות מהמתחרים על המגרש, אתה מוכרח לזכות גם בלגיטימציה ציבורית רחבה להנהיג את המדינה.
מאז הגשת כתבי האישום, הציבור שרוצה בהחלפת נתניהו לא מוכן לסבול אפילו שיתוף פעולה איתו (כפי שסבל בעבר שיתוף פעולה מצד אהוד ברק, יאיר לפיד וציפי לבני), ולא מאפשר למפלגות להפר את ההבטחה שלא לחבור אליו, גם במחיר של בחירות נוספות. כך נראית דה-לגיטימציה ציבורית לראש הממשלה, ובזכות שיטת הבחירות היא גם משתקפת בתוצאות.
לפני בחירות סבב א': דיון על שיטת הבחירות
(אלי סגל)
ההצעות שנשמעות כעת לחזור לשיטת הבחירה הישירה או לקבוע שראש המפלגה הגדולה ירכיב בהכרח את הממשלה - הן מופרכות. לא רק שהן יובילו לפגיעה בייצוגיות, הן גם יאפשרו למועמד לא לגיטימי בעיני רוב הציבור "להכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של הישרדותו ולא על פי האינטרס הלאומי".
יצאנו לארבעה סבבי בחירות בגלל ראש ממשלה חזק שרוצה לכהן תחת עננת השיקולים הזרים, ויצאנו לארבעה סבבים בזכות שיטת הבחירות הישראלית שמשקפת את החששות של הציבור ממציאות כזו. פתרון הפלונטר על ידי שינוי השיטה בזמן הזה הוא הרעיון המסוכן מכולם. הוא אולי ישים סוף לסבבי הבחירות, אבל גם יחסל את הלגיטימיות של הממשלה הנבחרת.
אדם רינגלמכיוון שמקור הבעיה בכתבי האישום, רק שם הפתרון: או לחוקק את החוק הצרפתי ולקצוב את כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות, או לקבוע שמועמד עם כתב אישום לא יוכל לקבל את המנדט להרכבת ממשלה.
רק שהיינו צריכים לחשוב על זה קודם. חקיקה של אחת משתי האפשרויות האלה, עם החלה רטרואקטיבית ופרסונלית על נתניהו, היא כשלעצמה לא לגיטימית וספק אם חוקתית. את החוק הזה צריך להעביר אחרי שהמשבר יסתיים.
- אדם רינגל היה דובר שר המשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
