תיעוד הפיצוץ בנמל ביירות בשבוע שעבר
ערפאת. הפלסטינים. ישראל. אל-קאעידה וחיזבאללה. הפליטים הסורים. ביירות שרדה הכול, אבל לא שרדה את עצמה. היא הוחרבה על ידי 2,700 טונות אמוניה חנקתית. הממשלה הצליחה "לשכוח" את המטען המסוכן והקטלני הזה במשך שנים במחסן ענק, ועוד ליד זיקוקים שייתכן שאוחסנו בקרבת מקום.
התמונות הראשונות מהאסון תועדו מבין הריסות השוק המקומי שהיה מאז ומתמיד הלב הפועם של העיר. הסמל של בנייתה מחדש של ביירות שנפל קורבן ונכבש לגמרי על ידי מהמרי הנדל"ן שפתחו שם חנויות של פראדה, גוצ'י, הרמס ואחרים. כולם מסביב לכיכר המרכזית עם מגדל השעון, שבו השעון הוא רולקס. היום בלבנון עשרת האחוזים העשירים ביותר באוכלוסייה מחזיקים ב-57 אחוז מההון של המדינה. והאחוז העשיר ביותר, כ-37 אלף לבנונים, שולט לבד ב-23 אחוז מהעושר.
אני זוכרת היטב את הטיסה הראשונה שלי לביירות. מי שישב לידי הציג את עצמו בפניי כארמני, ורק אחרי שעתיים של טיסה, כששאלתי אותו לגבי ארמניה, הוא אמר לי: אבל אני חי בלבנון. הוא מעולם לא ביקר בארמניה.
לבנון היא בדיוק כזאת. האייקון של המזרח התיכון שלמעשה בכלל לא קיים. זו רק המצאה של סייקס ופיקו. בלבנון לכולם יש 1,000 זהויות. כך גם עם הפלסטינים, שבתיאוריה, הם הפשוטים ביותר, כי הם פשוט רוצים לעזוב. אבל הם גם סונים וגם תומכים בחיזבאללה, שהם שיעים. ואפילו בחזית העממית, אז הם גם אתאיסטים וקומוניסטים. עם האמא הנוצרייה שהגיעה מנצרת, והאבא שהוא אולי כומר. במזרח התיכון, הדבר הבטוח ביותר זה לדבר רע על ארה"ב. אבל בלבנון גם זה לא, שכן הלבנונים שחיים מחוץ למדינה הם שמונה מיליון. והם 0.79 אחוזים מהאמריקנים.
לבנון היא המדינה של הזהויות המורכבות ושל הפרשנויות השגויות. באוקטובר האחרון הם עוד היו כולם בכיכרות, כולם עם דגל אחד בלבד, דגל לבנון. מותשים ועייפים מלחיות במדינה שבה שום דבר לא מתפקד. אין חשמל, אין מים, הכול זה שוחד, הכול זה מלחמה. זכויות לא קיימות, רק טובות. לא קיימים המוסדות, התהליכים התקינים, רק המלצות. מדינה שהיא כבר שתי מדינות, והכל זה תמיד באשמתה של ישראל.
מעולם לא היה כזה הבדל בין בני ה-20 וה-30 לבין אלה שבשלטון. יש את מה שרואים בטלוויזיה, את צד השלטון: מצד אחד - טורבן, מדים ומשקפי "ריי-באן" כמו בסרטי הריגול הישנים. מהצד השני - מה שרואים ברחוב, את בני ה-20 וה-30, דוברים כמה שפות, קוסמופוליטים, עם הפירסינגים, המוזיקה באוזניות והקורקינט החשמלי. יש את זה שידבר איתך על שהידים והשני שיגיב: על מה אתה מדבר? שהיד לאיזו מטרה? איזה רעיון? וידבר על הקורבנות.
כל מה שתגיד, לא משנה מה שתגיד, עכשיו בביירות אתה לא יכול לטעות. יש את מי שמבקש תפילה ויש את מי שמבקש משפט. לא משנה מה תגיד, תמיד תמצא משהו במשותף. עיר של ניגודים, של מורכבויות, של ריבוי זהויות. אומרים שביירות היא פריז של המזרח התיכון. לא - ביירות היא ממש כמו תל אביב.
- פרנצ'סקה בורי היא עיתונאית איטלקייה במזרח התיכון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
