מוחמד עדס נרצח ביריות לפני יומיים. הוא היה רק בן 15 וזה שובר לי את הלב לדעת שהוא לא האחרון. הסיטואציה שבה אנו נמצאים היא בלתי נסבלת. הרחובות שלנו מלאים במאות אלפי כלי נשק בלתי חוקיים. אנחנו המבוגרים מלאים בחרדה ופחד, ואת הפחד הזה אנחנו מעבירים לילדים. פחד לשלוח את הילדים לשחק בחוץ. פחד להסתובב ברחובות. פחד משתק. פחד שישפיע על דור שלם של אזרחים לעתיד.
לפעמים אני מרגישה שרוב היהודים הישראלים מתייחסים לאלימות ולפשיעה בחברה הערבית כאילו זה קורה בפלנטה אחרת. כאילו זו לא אותה מדינה, כאילו זה לא קשור גם אליכם. אם מאות אלפי כלי נשק בלתי חוקיים היו מסתובבים בכפר סבא או מודיעין, המדינה הייתה בוערת. אבל כשזה קורה אצלנו בחברה הערבית - קשה לי להשתחרר מהתחושה שלרבים מהאזרחים היהודים אכפת פחות.
הבעיה מתחילה עמוק פנימה, ביסודות. זו בעיה שורשית של מדיניות ושל אפליה, היעדר אכיפה, עוני, תת-תקציבים ותחושה רחבה בקרב צעירים ערבים שאין תקווה לשינוי - אלא רק אפליה. אצל יהודים, אחד מכל שני מעצרים מוביל לכתב אישום, אבל בקרב ערבים בישראל - שני שלישים מהמעצרים לא מובילים בסופו של דבר לאישום. גם כאשר יש אישומים העונשים מקלים, אין תוכניות שיקום לעבריינים שרואים בכלא אקדמיה לפשע.
עבורנו, האזרחים הערבים, סוגיית האלימות תכריע את הבחירות. אם תהיו איתנו בצמתים ובכיכרות, זה יכול להיות מסר של תקווה לילדים שלנו
הנה מספר שיכול להכניס את ממדי התופעה לפרופורציה: בשנה שעברה נרצחו 113 אזרחים ערבים. אם יחס הנרצחים לנפש היה דומה בקרב החברה היהודית - היו נרצחים פה יותר מ-550 יהודים בשנה. אין צורך להתלהם – ברור לכולם שזה לא היה עובר בשקט.
בתחילת שנות האלפיים זעקו כותרות העיתונים על האלימות הקשה של ארגוני פשע יהודיים בנהריה ובנתניה. רצח, פרוטקשן, סמים ומכוניות שהתפוצצו במבצעי חיסולים של העולם התחתון. ממש כמו אצלנו עכשיו, כולם ידעו מי העבריינים, מי עומדים בראש הארגונים ומי החיילים, ואת האלימות הצליחו למגר במאמץ משותף של הממשלה, המשטרה, הרווחה ומערכת החינוך.
המדינה ניצחה את ארגוני הפשע היהודיים, אבל זאב רוזנשטיין ואיציק אברג'יל הותירו ריק שאותו מילאו ארגוני פשע ערביים. כאשר מוסיפים לכך את הנטייה של המשטרה להעלים עין מהחברה הערבית, מקבלים סערה מושלמת שכבר גבתה את חייהם של יותר מ-1,500 אזרחים ערבים מאז שנת 2000.
החברה הערבית בישראל נתונה היום במשבר חסר תקדים. כדי לנצח את המשבר הזה אנחנו צריכים אתכם - האזרחים היהודים - איתנו. הפשיעה המשתוללת מביאה לייאוש כבד, ייאוש שאגב הבחירות המתקרבות - ניכר גם בצפי לירידה במוטיבציה לצאת ולהצביע. לצערי, רבים מהאזרחים הערבים מאבדים לאט-לאט את האמון ביכולת שלהם להשפיע על המציאות ולכן שוקלים לוותר גם על זכותם הדמוקרטית.
עבורנו, האזרחים הערבים, סוגיית האלימות תכריע את הבחירות. אם נראה התעוררות מקצה לקצה, אם תקום כאן תנועה סולידרית שתעמוד לצידנו, אם תהיו איתנו יחד בצמתים ובכיכרות, בהפגנות באום אל פחם ובהפגנה המתוכננת ביום חמישי הבא בתל אביב - זו יכולה להיות נקודת מפנה אמיתית. זה מסר של תקווה לילדים שלנו. אולי התייאשנו מהממשלה ומהבטחותיה, אבל לא התייאשנו משותפות אזרחית.
אני עדיין אופטימית. אני מאמינה שאפשר לנצח את האלימות והפשיעה. אני קוראת לכם, אזרחי ישראל היהודים - בואו להיות חלק מהמאבק, הצטרפו אלינו כדי להיות חלק משמעותי מהתיקון.
- ריהאם אבו אל עסל היא יו"ר נעמת בנצרת וחברה בצוות המומחים שעוסק במשבר האלימות בחברה הערבית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
