בדוכנים שונים יש כבר להיט מכירות חדש: מסכות עם שני כיתובים: "רק ביבי" ו"רק לא ביבי". התנחלויות? שוויון בנטל? מדינה פלסטינית? תקציבי עתק לחרדים? יוק. ביבי ורק ביבי. זו עוד תוצאה של המחאה, שככל שעובר הזמן מתברר שהיא הדבר הטוב ביותר שקרה לימין. אולי גם לנתניהו. היא הצליחה, לפני כל דבר אחר, לפרק את כחול לבן. וזה רגע עצוב לא רק לפוליטיקה הישראלית אלא גם למדינת ישראל. משום שפעם נוספת היה כאן ניסיון רציני להקים מפלגת מרכז רצינית. ופעם נוספת היא גרמה להתלהבות רבתי. ופעם נוספת היא זכתה להצלחות מרשימות בקלפי. ופעם נוספת היא מתפרקת לנגד עינינו.
השמאל הוא לא יריב שווה כוחות לימין. המרכז - כן. הוא כבר הצליח לנצח את הימין. זה גם המקום החשוב ביותר בפוליטיקה הישראלית. רק המרכז מבין שלימין יש טענות טובות ולשמאל יש טענות טובות. רק המרכז מייצג את רוב הישראלים, שלא רוצים כניעה לחרדים וגם לא רוצים להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית.
בנימין נתניהו, צריך להודות, הוא הדבר הקרוב ביותר למרכז בגוש הימין. הוא הצהיר שהוא תומך במדינה פלסטינית, ושערה משערות ראשו לא נפלה. הוא הסכים בשיחות עם ג'ון קרי ב-2014 לפשרות מפליגות, וזה לא הפריע לו לנצח בבחירות 2015. והוא הבכיר היחידי בימין שתומך במתווה טראמפ, שכולל מדינה פלסטינית.
העניין הוא שהמחלוקת המדינית לא נעלמה, אבל היא לא על הבמה. גם המחלוקת הכלכלית-חברתית היא כבר לא מה שהייתה. הרי כולם, פחות או יותר, התיישרו במתווה שנע בין שוק חופשי לסוציאל-דמוקרטיה. אנחנו במחלוקת חדשה, שנעה על הציר של המסכות נגד קורונה: "כן ביבי" ו"לא ביבי".
במקום נתניהו, שלפחות השיג שלום עם ארבע מדינות ערביות, נקבל את סער-בנט, שייתנו יותר גם לחרדים וגם להתנחלויות. זו לא הייתה הכוונה של המחאה, אבל כדאי להפנים שזו התוצאה
המחאה יצאה גם נגד כחול לבן בכלל, ונגד בני גנץ בפרט. והציר הזה, שיצרו ההפגנות, על כל גשר וכיכר, יוצר את הפרדוקס של הבחירות הקרובות: המחאה לא מחקה את נתניהו - היא מוחקת חלק גדול מהמרכז.
ככל שעיקר העיקרים הוא "רק לא ביבי", כך הימין הופך לגדול יותר. גוש הימין-חרדים קופץ, לפי הסקרים של השבועות האחרונים, לאזור ה-80 מנדטים. התקווה היא שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה. וגם זה לא ודאי. הרי זכינו כבר להבטחות של "לא נלך עם נתניהו". הן הופרו - אולי בצדק, אולי לא - אבל למה מישהו חושב ברצינות שזה לא יקרה גם לגדעון סער? הרי הוא נמצא ימינה מנתניהו. הרי הוא בקשרים מצוינים עם החרדים. הרי ברור מלכתחילה שמדובר במפלגה קצרת ימים, שתתאחד עם הליכוד לאחר עידן נתניהו, ואולי תחת כנפיו.
וכל זה קורה, בין השאר, בגלל המחאה. אין לה שום הצלחה בשמאל. הרי השמאל אף פעם לא תמך בנתניהו. אבל היא הופכת לדבר הטוב ביותר שקרה לימין האידיאולוגי, שבזכות המחאה, ורק בזכותה, מצליח להפנט מצביעי מרכז. נדמה להם שהם מצביעים נגד נתניהו. לא נכון, הם מצביעים בעד הימין.
היחידי שנמצא כרגע במרכז הוא יאיר לפיד בראשות יש עתיד. ההצלחה שלו היא גם פועל יוצא של חוט שדרה קצת יותר חזק מזה של מפלגות מרכז אחרות. עפר שלח, כבודו במקומו, משך את המפלגה שמאלה. זה לא מה שמתאים למפלגת מרכז. הפרישה שלו לא פגעה. הסקרים מבהירים שההפך קרה. אבל נדמה שגם היציבות של לפיד עלולה להתערער ככל שהנושא היחידי בבחירות יהיה נתניהו, וככל שסער יצליח יותר ליצור את האשליה שהוא זה שיספק את הסחורה.
כך או כך, גוש הימין, לפחות לפי הסקרים, מתחזק בכעשרה מנדטים. מי שחושב שסער ונפתלי בנט יעדיפו את מרצ ולפיד – משלה את עצמו. כך שהמחאה ריסקה את כחול לבן והעלתה את הימין לגבהים מפחידים וחסרי תקדים. במקום נתניהו, שלפחות השיג שלום עם ארבע מדינות ערביות, נקבל את סער-בנט, שייתנו יותר גם לחרדים וגם להתנחלויות. זו לא הייתה הכוונה של המחאה, אבל כדאי להפנים שזו התוצאה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
