הסקרים בארצות הברית ממשיכים להיות מחמיאים מאוד עבור המועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'ו ביידן, אבל אחרי חודשים של הובלה בטוחה, וכשנותרו פחות משבועיים וחצי עד לליל הבחירות, אפשר להרגיש בימים האחרונים שמפלס החרדה במחנה הדמוקרטי עולה: הסקרים והפרשנים חזו ניצחון בטוח גם להילרי קלינטון לפני ארבע שנים, ומפח הנפש שהדמוקרטים חוו בליל ההכרעה, כשגילו שדונלד טראמפ הוא שיהיה הנשיא ה-45 של ארה"ב, נצרב בתודעתם כ"טראומת 2016". עכשיו הם פוחדים שהסיפור הזה עומד לחזור על עצמו.
טראמפ התבדח: "אם אפסיד, אולי אעזוב את המדינה"
ביידן, נזכיר, פתח בחודש יוני – בצל מגפת הקורונה ומהומות ג'ורג' פלויד – פער מבטיח מהנשיא טראמפ בסקרים. בשבועות האחרונים, מאז הקרב המכוער ביניהם בעימות הטלוויזיוני שבו הרבה טראמפ להתפרץ לדברי ביידן ולעלוב בו ובמנחה, הפער הזה רק גדל. נכון לעכשיו ביידן נהנה מיתרון ארצי של כ-10.7% בסקרים, הפער הגדול ביותר שרשם מועמד כלשהו לנשיאות בשלב הזה של המרוץ מאז ביל קלינטון ב-1996, והוא נהנה מהובלה נאה גם בכמה מדינות מתנדנדות שאמורות לתת לו את הניצחון בקְרַב האלקטורים – השיטה שבה מוכרעות בפועל הבחירות לנשיאות בארה"ב.
לכאורה הניצחון כבר נמצא בכיסם של הדמוקרטים, ובכל שנת בחירות רגילה רבים מהם לא היו מתביישים להודות בכך: 10.7% הוא פער גדול מאוד לסגירה, במיוחד כשלפי הסקרים מספרם של הבוחרים המתלבטים נמוך-למדי השנה ורוב מוחץ של האמריקנים כבר גיבשו עמדה. בהתחשב בכך שבכיסו של ביידן מונחים 234 אלקטורים הנחשבים לבטוחים ואילו בזה של טראמפ רק 113, דרכו של ביידן ל-270 אלקטורים – המספר הדרוש לניצחון – נראית נוחה בהרבה, ודי לו בניצחון בשתיים עד ארבע מהמדינות המתנדנדות כדי להגיע אל היעד.
אלא שברקע מרחפת כל העת השאלה הגדולה: מה אם הסוקרים טועים בענק, והנתונים שבהם מתבשם ביידן שגויים לחלוטין? שורשי התהייה הזו נעוצים כמובן בטראומת 2016. ערב ההצבעה העריכו אז האנליסטים על סמך הסקרים כי סיכוייה של קלינטון לנצח את טראמפ נעים בין 70% ל-80%, והם צפו לה ניצחונות בשורה של מדינות מפתח שהיו אמורות להביא אותה ל-270 האלקטורים הנכספים, בהן פלורידה, פנסילבניה, מישיגן, וויסקונסין וצפון קרוליינה. בליל הבחירות התברר כי היא הפסידה בכל החמש האלה, ובאחת ההפתעות הגדולות בתולדות הפוליטיקה האמריקנית ניצח אותה טראמפ במניין האלקטורים 232-306.
כישלון הסוקרים בחיזוי המנצח של 2016 ערער מאוד את אמינותם בעיני רבים, וטראמפ ואנשיו מנצלים זאת כדי לטעון שגם עכשיו מכוני הסקרים שוגים בהערכותיהם – ואולי אף מטעים את הבוחרים בכוונה.
סיכוי של 1 ל-4? זה המון
בדיעבד הסתמנו שלוש סיבות לכישלונם של הסוקרים בניבוי המנצח ב-2016: ראשית, התברר כי בדגימת הנשאלים הם נתנו משקל מועט מדי לבוחרים לבנים נטולי השכלה אקדמית, אוכלוסייה שבהמשך נודע כי הצביעה בהמוניה לטראמפ; שנית, הם לא חזו את שיעורי ההצבעה הגבוהים בפריפריה והנמוכים במרכזים האורבניים, שהיטיבו עם הרפובליקנים; ושלישית, בימים שלפני ההצבעה שיעור המתלבטים היה עדיין גבוה למדי, והסוקרים לא חזו – ולא יכלו לחזות – את נהירתם של הבוחרים המתלבטים האלה ברגע האחרון לעבר טראמפ.
זה המקום לציין כי מומחי סקרים וסטטיסטיקה מדגישים שבמונחים היסטוריים ומקצועיים-לחלוטין, הסקרים של 2016 היו לא רעים בכלל: ראשית, משום שבמניין הקולות הארצי הם חזו לקלינטון ניצחון בפער של כ-3%, ובפועל היא ניצחה בו בפער של 2% – הבדל זניח; ושנית, משום שבשורת מדינות מפתח שבהן ניצח טראמפ הוא גבר על קלינטון בפער זעום, ברבים מהמקרים כזה שהיה בטווח טעות הדגימה ושהושג במידה רבה הודות לבוחרים שהתלבטו עד לרגע האחרון כך שאי אפשר היה לחזות בבטחה כיצד יצביעו. למעשה, טראמפ זכה בנשיאות בזכות קולותיהם של כ-78 אלף מצביעים (כ-0.06% מהאלקטורט הכללי) שהיטו לטובתו את הכף במישיגן (ניצח בפער של 0.2%), וויסקונסין (0.7%) ופנסילבניה (0.5%), ונתנו לו את 46 האלקטורים שלהן. די היה שיפסיד בכל אחת מהן על חודו של קול כדי שהילרי קלינטון תהיה הנשיאה כפי שהעריכו האנליסטים.
16 צפייה בגלריה
דמוקרטים ורפובליקנים רבים: עד מתי מותר להירשם? בהצבעה המוקדמת בפנסילבניה
(צילום : gettyimages)
16 צפייה בגלריה
שלט תמיכה בביידן בפילדלפיה: "ביי-דון", משחק מילים על השמות "ביידן" ו"דונלד"
(צילום : AFP)
לסוקרים אמנם היו כמה כישלונות נקודתיים יוצאי דופן, כמו העובדה שלא חזו קרב צמוד כל כך בוויסקונסין שבה ניצח טראמפ (ערב הבחירות הצביעו שם הסקרים על יתרון של 6-5% לקלינטון), אבל בראייתם – באופן כללי הם מילאו את תפקידם בכך שברוב הגדול של המקרים הצליחו לזהות את המדינות שבהן הקרב פתוח לחלוטין. הטעות המרכזית לדברי רבים מהאנליסטים היא האופן שבו פורשו הסקרים על-ידי התקשורת והציבור הרחב: גם אם לטראמפ ניתן סיכוי של 25% בלבד לנצח בבחירות, הם אומרים, הרי שמדובר בסיכוי של 1 ל-4, סיכוי לא מבוטל כלל, ושגתה התקשורת כשהציגה את קלינטון כמי שהניצחון מונח בכיסה.
את הצופים ברחבי העולם ההסברים האלה כמובן לא מעניינים: מבחינתם תפקידו של הסוקר הוא לחזות עבורם את המנצח, ובמבחן התוצאה הזה – המכונים האמריקניים והאנליסטים שהשתמשו בנתוניהם נחלו כישלון חרוץ.
במונחים של PTSD
ארבע שנים עברו, וכעת תוהים הדמוקרטים אם להתפתות ולהאמין לנתונים המצוינים של ביידן בסקרים. ב"שיקגו טריביון" התפרסם השבוע טור תחת הכותרת "כמו בזמן הזה ב-2016, נראה שטראמפ נידון לתבוסה – ולכן הדמוקרטים מודאגים". כך כתב בו המחבר אריק זורן אחרי שהזכיר את היתרון שבו צועד ביידן בשורה של מדינות מפתח: "כבר היינו בסרט האימה הזה. מצב הרוח הלאומי די שונה השנה, ואני לא אומר שההיסטוריה תחזור על עצמה, אבל אני כן אומר: אל תחשבו לרגע שהמרוץ הזה גמור".
דבריו של זורן מבטאים את החשש המכרסם בדמוקרטים כבר חודשים. באתר The Hill דווח עוד באוגוסט כי במחנה הדמוקרטי יש המתייחסים בחשדנות ליתרון הנאה של ביידן, וכי רבים שם מדברים על ההובלה הזו במונחים של דז'ה וו ועל חרדת-הבחירות שלהם כעל תופעה דומה ל-PTSD (הפרעת דחק פוסט טראומטית). פעילים דמוקרטים הודו כי גם הנוכחות הגדולה בשטח של תומכי טראמפ – המקיימים צעדות, נוסעים בשיירות-דגלים ומניפים כרזות Make America Great Again בחצרות בתיהם – מערערת את ביטחונם של הדמוקרטים ומזכירה להם כמה מסוכנת השאננות.
לכאורה, לדמוקרטים יש כמה סיבות להאמין שהפעם הסקרים מדויקים יותר: ראשית, משום שאחרי בחירות 2016 פעלו רבים ממכוני הסקרים לתקן את עיוותי הדגימה שהתגלו, וראיה לכך בעיני רבים היא הצלחתם לחזות היטב את ניצחון הדמוקרטים בבחירות לבית הנבחרים ב-2018; שנית, משום שבניגוד לשיעור המצביעים המתלבטים ב-2016, שעמד על כ-14%, שיעור המתלבטים במערכת הבחירות הנוכחית עומד על כ-5% לכל היותר; ושלישית, משום שהפער שבו מוביל ביידן על טראמפ בשבועות האחרונים גדול כמעט פי שניים מזה שבו הובילה עליו קלינטון, כך שגם אם יתגלו בו עיוותים בקנה מידה דומה לזה של 2016 הוא אמור – שוב, לכאורה – להספיק לו לניצחון. כדאי לזכור גם שביידן אהוד על האמריקנים הרבה יותר משהייתה קלינטון, והוא אינו צפוי לספוג חרם כמו זה שהיא ספגה ממצביעים דמוקרטים שטענו כי הניצחון שהשיגה בפריימריז נגנב למעשה מברני סנדרס.
המצביעים הביישנים של טראמפ
ובכל זאת, גם כעת מומלץ להתייחס לסקרים בזהירות. ראשית, משום שסקרים תמיד נכונים לשעתם, ותנועת מצביעים עוד תיתכן בשבועות ובימים האחרונים שלפני ההצבעה; וחשוב מכך – גם אם התקלות בדגימת הבוחרים של 2016 אותרו ותוקנו, מגפת הקורונה של 2020 מזמנת לסוקרים אתגרים אדירים חדשים. קושי מרכזי אחד הוא היכולת לנבא מי מהנסקרים אכן יצביע בפועל: ביטול של קלפיות בגלל מחסור בכוח אדם, שליחת מצביעים לבידוד או החשש מעמידה בתורים ארוכים בצל הסכנה הנשקפת מהנגיף עשויים למנוע ברגע האחרון מבוחרים רבים לממש את זכותם להצביע. נוסף על כך, מספר שיא של בוחרים מצביע הפעם דרך הדואר, ותקלות כמו אובדן מעטפות, איחור בהגעתן או מילוי שגוי של טופסי ההצבעה עשויות אף הן לגרוע קולות רבים של מצביעים שנכללו בסקרים. במקרה כזה עשוי להיווצר מצב שבו הסקרים משקפים נאמנה את דעת הקהל – אבל לא את תוצאות ההצבעה.
בין הרפובליקנים, שלהם יועיל שיעור הצבעה נמוך ושמתנגדים להרחבת ההצבעה בדואר, לבין הדמוקרטים, השואפים להגדיל את שיעור ההצבעה ככל האפשר, מתחוללים בחודשים האחרונים – וביתר שאת בשבועות האחרונים – קרבות משפטיים קשים בכל הנוגע למימוש זכות הבחירה. במוקד הקרבות האלה עומדות שאלות כמו מהו המועד המאוחר ביותר שבו יש לאפשר לבוחרים להירשם כדי לממש את זכותם, ובגין אילו תקלות בהליך ההצבעה יש לפסול קולות. בהצבעה בדואר, הנעשית ללא סיוע של עובדי קלפי, גדֵל למשל הסיכוי לטעויות בסימון, ומכיוון ששיעור הדמוקרטים המתכוונים להצביע דרך הדואר גבוה בהרבה משיעור הרפובליקנים המתכוונים לעשות זאת, במפלגה הדמוקרטית חוששים מפסילה המונית של קולות דמוקרטיים, שתגיש את הניצחון לרפובליקנים. בשבועות האחרונים גם קיבלו המצביעים בכמה מדינות ומחוזות הנחיות סותרות באשר לכללי ההצבעה בדואר, והדמוקרטים מוטרדים מאוד מהאפשרות שברגע האמת קולותיהם לא ייספרו.
כשעוסקים בשאלת הדיוק של הסקרים בארה"ב, אי-אפשר להתעלם גם מסוגיית "מצביעי טראמפ הביישנים". טענה נפוצה של תומכי הנשיא היא שבוחרים רבים, במיוחד באזורים שבהם יש המוני מצביעים דמוקרטים, נבוכים להודות בפני הסוקרים שהם מתכוונים להצביע לטראמפ – או מטעים אותם בכוונה כמעין נקמה ב"ממסד". חוקרים וסוקרים מתעקשים כי בדקו את העניין וכי אין ראיות לתופעה נרחבת שכזו. כדי לחזק את טענתם הם מציינים למשל את העובדה שהסוקרים חזו כמעט במדויק את התפלגות הקולות הארצית ב-2016: אילו היו לטראמפ המוני "מצביעים ביישנים", הם מדגישים, היו הסוקרים אמורים לטעות גם במניין הארצי. אדרבה, יש אף מי שטוענים כי קל יותר למצוא דווקא מצביעי ביידן ביישנים, במיוחד באזורים הנחשבים רפובליקניים למדי.
מלחמה עד הרגע האחרון
אם הדמוקרטים מחפשים סיבות להתעודד מבלי להסתמך על הסקרים, אופטימיות הם יכולים לשאוב מההתנהלות של מטה ביידן, המעידה על הפקת לקחים משמעותיים מ-2016. בניגוד לקלינטון, שהזניחה בשלהי הקמפיין כמה מדינות מתנדנדות כמו וויסקונסין ומישיגן שנדמה היה כי הקרב בהן הוכרע-למעשה, קמפיין ביידן ממשיך להשקיע בהן מאמצים רבים גם כעת, אף שהוא צועד שם ביתרון מבטיח. ביידן ואנשיו מרבים לבקר במדינות הללו כדי להמריץ את תושביהן לצאת להצביע עבורו, והקמפיין שלו מוסיף להשקיע כסף בתשדירים ובמודעות בחירות בהן.
כך או כך, השדים מהעבר ימשיכו כנראה לרדוף את הדמוקרטים עד שיהיו תוצאות סופיות. אמנם יש ביניהם מי שחושבים שמדובר ב"פרנויה", וסבורים שבעתת-הבחירות האוחזת בחבריהם הדמוקרטים מוגזמת לחלוטין, אבל אחרי 2016 נראה שהתחושה השולטת ברוב שדרות המפלגה היא ששום דבר, אבל ממש שום דבר, לא סגור. את הנכונות לדבוק בחרדה הזו ולחבק אותה הגדיר יפה ל-The Hill ג'ו זפקי, אסטרטג דמוקרט מוויסקונסין: "עדיף לצעוד ביתרון סטטיסטי גדול ולהיות לחוץ בטירוף, מאשר להחזיק בהובלה צנועה ולא לדאוג בכלל".
