שליח ynet מדווח ממרוקו
(צילום: יניב חלילי )
חידוש היחסים עם מרוקו חשוב משתי סיבות. הראשונה ברורה: הסכם נוסף בין ישראל למדינה ערבית מקרב את חזון המזרח התיכון שבו אנשים בני עדות ודתות שונות יכולים לחיות יחד בשלום ובהרמוניה. הסיבה השנייה רלוונטית יותר למשפטנים בינלאומיים, אך יש לה השלכות מעבר לפורמליות של החוק.
ההודעה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שלפיה ניתן להשיג שלום ויציבות בזמן שסהרה המערבית נשארת בגבולות מרוקו כשטח אוטונומי ולא עצמאי, לא מהווה רק שינוי בעמדה האמריקנית כלפי השאיפות של התושבים המקומיים להקמת מדינה, אלא גם יוצרת אפשרות להשלכות רחבות יותר להסדרים הסופיים בין ישראל והפלסטינים.
בראיון ל-ynet אתמול (יום א') אמרה נשיאת מחוז גלמים במרוקו, מברקה בועידה, כי אי אפשר להשוות את המקרה של מרוקו-הסהרה לזה הישראלי-פלסטיני, אבל בכל זאת יש ביניהם קווי דמיון.
הן סהרה המערבית והן יהודה ושומרון הם אזורים כבושים שהמדינה הכובשת מגדירה אותם כשטחים במחלוקת. גם הפוליסריו, תנועת תושבי סהרה המערבית, וגם אש"ף הוכרו על ידי האו"ם בשנות ה-70 כנציגים הבלעדיים של עמיהם. בשני המקרים בחר ממשל טראמפ לשנות את העמדה המסורתית של ארה"ב מכזאת המבוססת על כללים ועקרונות בינלאומיים המפורשים על ידי משפטנים ובתי משפט בינלאומיים, לסוגייה גמישה ופרגמטית.
הביטוי "פתרון צודק ומתמשך", שבו השתמש טראמפ בהודעתו על סהרה המערבית, דומה לניסוחים בהחלטות בינלאומיות לגבי פתרון הסכסוך בין ישראל והפלסטינים. וגם זה, אולי, לא במקרה
המשפט הבינלאומי מאמין במדינות. הוא גורס ששאיפותיהם הלאומיות של עמים לא יכולות להתגשם אלא בתוך מסגרת מדינתית עצמאית. אבל השנים האחרונות רמזו שהקמת מדינות חדשות אינה בהכרח צעד התורם לשלום אזורי וליציבות. לא קוסובו ולא דרום סודן הצליחו להתגלות כמדינות חדשות משגשגות.
היישות האחרונה שזכתה לעצמאות היא מזרח טימור (טימור לסטה), ואף היא ללא הצלחה מובהקת. האלימות שפרצה בשנים שלאחר מתן העצמאות גרמה לשחקנים אזוריים כמו אוסטרליה לשלוח כוחות והעלתה על פרק את השאלה אם מדינה עצמאית היא בהכרח הפתרון המומלץ על ידי הקהילה הבינלאומית.
לפי אירועי השבוע שעבר, כנראה שזה כבר לא נכון לגבי סהרה המערבית ובמשתמע - אולי גם לא לגבי הפלסטינים. במסגרת החלפת המדיניות שמיישם טראמפ בימיו האחרונים בבית הלבן, ארה"ב מעבירה מסר חדש ולפיו מה שחשוב לשאלת העתיד של אזור כבוש זה לא רק הכלל של המשפט הבינלאומי, שלפיו מעצמה כובשת צריכה לסגת מהשטח, אלא גם אם נסיגה כזאת יכולה לתרום ליציבות האזורית.
לעמדה כזאת יכולות להיות השלכות משמעותיות על האופן שבו ארה"ב תתחיל לראות גם את הסיכויים לפתרון מקיף לסכסוך הישראלי-ערבי. באופן רשמי, תוכנית טראמפ קוראת להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, אבל אם היצירה של מדינות עצמאיות כבר אינה ערך קדוש, נותר לראות אם ממשל אמריקני עתידי ימשיך להתעקש על מדינה פלסטינית אם ישתכנע - גם על סמך התקדים העזתי - כי נסיגה מלאה של ישראל מהגדה לא תוכל להוביל למדינה בת קיימא מבחינה כלכלית ופוליטית.
במקרה כזה החזון הפוליטי של המזרח התיכון עשוי להיות מוחלף בקלות לחזון כלכלי, דומה לזה שביכר שמעון פרס, על בסיס הקשרים בין ישויות שאינן בהכרח מדינות (אוטונומיה). לא במקרה הודיעה ארה"ב כי פתיחתה של קונסוליה בסהרה המערבית תתמקד בעניינים כלכליים. לא במקרה קדמה ל"עסקת המאה" תוכנית כלכלית לפלסטינים. במובן הזה, שינוי המדיניות האמריקנית לגבי הסהרה המערבית מנבא על שינוי אפשרי גם בתהליך השלום בין ישראל והפלסטינים.
אפרופו, הביטוי "פתרון צודק ומתמשך", שבו השתמש טראמפ בהודעתו על סהרה המערבית, דומה לניסוחים הנכללים בהחלטות בינלאומיות לגבי פתרון הסכסוך בין ישראל והפלסטינים. וגם זה, אולי, לא במקרה.
- סולון סולומון הוא חבר לשעבר בלשכה המשפטית של הכנסת ומרצה למשפט בינלאומי באוניברסיטת ברונל בלונדון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
