מחר (יום ב') נעמוד שוב בבג"ץ לדיון מול המחבל שרצח את הבן שלי אסף, כמעט בן 17 בהירצחו. המחבל מבקש לעצמו זכויות וכבוד מאיתנו הקורבנות. אבסורד? חכו.
ב-5 במרץ 2003 נרצחו 17 ישראלים, גברים נשים וילדים, בפיגוע באוטובוס בקו 37 בחיפה. תשעה מהם היו ילדים שחזרו מבית ספר. מאז, המדינה ומערכת המשפט מתעללת במשפחות השכולות שוב ושוב ואנו נזרקים לתוך הכאב, האבל והאובדן חדשות לבקרים.
זה התחיל מיד אחרי הפיגוע, עת עשו במערכת המשפט עסקת טיעון עם מחבל נאלח, מוניר רג'בי, שאחראי לרצח ילדינו (הוא הורשע בכך שידע על הפיגוע ולא מנע אותו, ותכנן פיגוע אחר, ונשלח למאסר עולם); בפעם השנייה בשחרור מחבלי החמאס שרצחו את ילדינו בעסקת שליט; פעם שלישית בגרירת רגליים בבקשתנו לשלול את תושבותו של אותו רג'בי, ועכשיו שוב בבג"ץ שהוגש עקב שלילת תושבותו. נדמה כאילו המחבל הנ"ל ימשיך להעסיק את המדינה ולאיים על שלומנו ובריאותנו עוד שנים רבות.
חיכינו 11 שנים לסיומו של בג"ץ אחר באותו עניין של שלילת תושבות, המערכת כולה עצרה וחיכתה לפסק דין כדי שתוכל לפעול לפיו. גלגלי הצדק לא נעו מילימטר 11 שנים, בסוף הבג"ץ המליץ ונתן למדינה שישה חודשים לתקן חוק שלא היה מוגדר מספיק לטעמם של השופטים. המדינה עשתה בדיוק מה שנדרש. עכשיו יש עתירה לבג"ץ לבטל את החוק שבג"ץ ביקש מהמדינה לחוקק. ובג"ץ ידון בזה, לא ידחה על הסף חס וחלילה.
לקורא שלא מצוי בפרטים הכול נראה אולי הגיוני וסביר ואולי טריוויאלי אפילו. הפכת למחבל, בגדת במדינה, מה שקוראים בלשון החוק הפרת אמונים, איבדת את הזכות להיות אזרח שנהנה ממנעמי המדינה, איבדת כל זכות של מי שנאמן למדינה. אבל בג"ץ והיגיון רחוקים כמזרח ממערב.
לפי חוק בינלאומי, או הסכמה כזו, מי שנשללת תושבותו לא יכול להישאר חסר מעמד במדינה. למרות שהוכח לא פעם שיש זיקה ברורה - מחבל שמקבל מהרשות הפלסטינית משכורת בכלא, מענק שחרור ביציאה מהכלא, משרה במנגנון הרשות ועוד זכויות כאלה ואחרות. למרות הזיקה הזו, המדינה לא מוכנה לדרוש, כחוק וכנדרש שאותם מחבלים יואילו ויעברו לשטחי הרשות הפלסטינית ויקבלו שם מעמד חוקי. המדינה, רחמנית בת רחמנית, נותנת למחבלים מעמד זמני (מה שמכונה בעגה המשפטית א/5) לישיבה בישראל. ולא דיברנו על הסיכון הביטחוני בישיבתם בישראל.
במהלך הזמן גילינו לתדהמתנו שהמעמד הזמני הניתן למחבל במקום הקבוע שנשלל, נותן לו את כל הזכויות הסוציאליות כמו תושב. אם כך מה הועילו חכמים בתקנתם? במערכת המשפט המוטה לשמאל יש כאלה שאומרים ששלילת מעמד זה טראומה למחבל. כאילו לנו, שאיבדנו את יקירינו בפיגוע מידי המחבל, זו לא טראומה לכל החיים. שלילת המעמד היא הטראומה.
יש טענה כי נגרמת פגיעה מסוימת בכבודו של מי שנשלל מעמדו לישיבת קבע, עם התייחסות מתפלפלת חוקית סביב הנושא. מדברים על פגיעה במישור ההצהרתי, הרבה מילים ללא תכלית והיגיון. האם מחבל רוצח מורשע זכאי לכבוד? האם מספיק צעד הצהרתי של המדינה כדי להרתיע את המחבל הבא? נראה שלא.
אלא שמתברר שבישראל כבוד המחבל גדול מזה של הקורבן שלו. ייערכו דיונים ושימועים ופגישות וערעורים, יבוזבזו משאבים אדירים והכול כדי לדון בזכויותיהם של מחבלים נאלחים שמלכתחילה היו אמורים להיות מוצאים להורג על פשעיהם. ובמקרה הטוב להיות מגורשים לעזה עם תום שחרורם מהכלא ללא כל הליך משפטי, אלא כצעד מניעתי הגנתי של הרחקתם מהציבור הישראלי.
למדינה יש מידע וחומרים שהם מוכנים לגלות לבג"ץ רק בדלתיים סגורות על המחבלים שעתרו, מן הסתם מידע על מסוכנותם ועל קשריהם לטרור ועל מה יעשו לאחר שחרורם. יש מספיק ניסיון מעסקת שליט כדי לדעת כמה מחבלים חוזרים לטרור לאחר שחרורם, וכאן מתפלספים על איזה מעמד חוקי בישראל לתת להם מפאת כבודם.
קראתי את העתירה לבג"ץ של מוניר רג'בי (שהוגשה על ידי המוקד להגנת הפרט), המילה זכות או זכויות מופיעה 53 פעמים. בתשובת המדינה לבג"ץ המילה זכות או זכויות מופיעה 105 פעמים.
אסף (בלונדי) צור הי"ד, הבן שלי, תלמיד כיתה י"א, כמעט בן 17, שנרצח בפיגוע בחיפה על ידי מוניר רג'בי, אין לו שום זכויות. אפס זכויות.
יוסי צור, אבא של אסף ז"ל. פעיל בפורום משפחות שכולות ונפגעי טרור "בוחרים בחיים".
