כשהייתי ילד פרוע ושובב, במושב "מה-יגידו", השכן שלנו, סבא נחום חבינסקי הזקן (שישנה את שם משפחו לחן, סבא של שולה הזמרת, שאכתוב לה שירים בעתיד), היה קורא לי מדי יום בקולו הרועם מתחת לשפמו הזקור ואומר: "נו, יותי, מתי כבר תהיה בנאדם?!". אני בן 73 ועדיין לא ממש מבין למה הוא בדיוק התכוון.
שנה חלפה מאז פרצה המגפה.
לפני החיסון הנכסף, אני חושב שאפשר לחסן את הגוף אבל לא את הנפש. שנת הבידוד הזאת עוד תיחקר לעומק, ואחרי שהעולם יתאושש ויבריא קצת, הוא ישאיר מיליונים של הלומי קורונה. שום דבר כבר לא יהיה מה שהיה, ונצטרך להיוולד מחדש לחיים אחרים.
השיתוק הזה מכה בהרבה כותבים וסופרים כמוני, ולכן גם כמעט שלא מוציאים ספרים חדשים. המו"ל שלי כתב לי שזה לא משתלם מבחינה כלכלית, אף שאני לא מבין מה הסיכון הבריאותי הכרוך בהוצאה לאור של ספר חדש, ובעולם שמסביבנו, שסובל כמונו ויותר, ספרים רבים מתפרסמים, חדשים וגם קלאסיקה. בצרפת יצאו חמש מהדורות של "הדבר" של אלבר קאמי, והסקרים חושפים שיותר מ-150% מהצעירים התחילו לקרוא ונטשו את הפייסבוק ואת האינסטגרם.
אולי הספר היחידי שבכל זאת התפרסם כאן זה "קיצור תולדות האנושות", קומיקס לילדים מאת הסופר האינסופי יובל נח הררי, ואולי באמת זה זמן טוב לסכם את האנושות ושגם הילדים ידעו שזה נגמר, ולא ישמחו פה יותר מדי. ואם מישהו כותב פה את "החטא ועונשו", שיחכה כמו כולם!
אני קורא שוב קלאסיקה מאובקת שתרחיק אותי מהמציאות. מעביר את הזמן עם בלזאק ותומס מאן. גם הטלוויזיה כבר נמאסה עליי כהוגן, עם הסרטים המטופשים ברובם, שכמו הפוליטיקה הישראלית המסואבת אין להם כל קשר אליי ולא לחיים שלי.
לא מבין למה לא מקרינים יותר את הסרטים שלי: הסרטים הישנים והטובים, עם גברים במגבעות שמוטות ונשים בשמלות ערב מרשרשות. ברגמן, דה סיקה, היצ'קוק, בילי ווילדר ופליני. לא יכול לראות יותר סרט שלא מעשנים בו או שמדברים בו בפלאפונים.
אבל אני חושב שאולי בכל זאת קרה לי גם משהו טוב בתקופה הנוראית הזאת. הפכתי לגבר קשוב יותר וסבלני יותר לאחיי בני האדם. אני מחליף עם השכנים יותר מאשר חיוך מהיר, מאכיל עשרות חתולים רזים, עונה למכתבים של ילדי בתי הספר שלומדים את השירים שלי. וכשאנשים מבקשים ממני להצטלם לברכת יום הולדת או יום נישואין או גירושין של חבר או חברה (בקשה שתמיד סירבתי לה נחרצות), אני מציית בהכנעה. וכל כך התרגלתי לזה, שאם אני פוגש מישהו בשבילי הכפר אני מפטיר כלאחר יד: "ומה, אתה לא רוצה שאברך מישהו בנייד?".
משום שהמגפה תפסה אותי נטול גברת, גם למדתי להעריץ את שתי הנשים החשובות ביותר בחיי עכשיו: העוזרת שלי, נאילה, שמגיעה אליי מוקדם בבוקר מג'סר א-זרקא, יישוב ערבי שהיה מדגרה פעילה של קורונה, וכשאני מריח את האקונומיקה שלה - זה בושם "שאנל 5" בשבילי. והשכנה שלי בכפר, אלינור המתוקה, שמבשלת לי במסירות, ובלעדיה הייתי סתם עוד משורר כפרי רעב.
אחרי שנים שתפילתו של רבנו, פרנציסקוס איש אסיזי, תלויה מעל שולחן הכתיבה שלי, רק בשנת האימים האחרונה אני מבין אותה: "הו, אדוננו שבשמיים/ תודה לך שאני מחפש כיצד לנחם יותר מאשר כיצד להתנחם/ להבין יותר מאשר להיות מובן/ לאהוב יותר מאשר להיות נאהב/ שכן רק כשאנחנו נותנים – אנחנו מקבלים/ ורק כשנסלח, יסלחו גם לנו...".
ולפעמים אני מצטער שחבינסקי הזקן מת, ואני לא יכול להגיד לו: "נחום, אתה זוכר ששאלת מתי אהיה בנאדם? אז תשמע, אני חושב שעליתי על משהו...".
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
