מועדון הכדורגל של בית"ר ירושלים תמיד הצליח לבטא את חלקו היחסי בטופוגרפיית החברה הישראלית. כמו מפלגת חרות, ביתו הפוליטי, גם הוא התחיל לפרוח לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשהוא סוחב אחריו עשרות אלפי אוהדים מישראל הפריפריאלית. בית"ר נתנה גאווה, מפלט, טביעת רגל, ניצחונות נגד האליטה הישראלית. מרבית האוהדים שלה היו יוצאי עדות המזרח, רובם המוחלט בוחרי ליכוד.
אני זוכר היטב כילד את הנסיעות הארוכות למשחקים בימק"א, את הפיצוחים, את הקללות, את השירים הנפלאים, את מעילי הדובון, את נעלי הפלדיום. עד היום נשאר איתי מהחוויה הווקאלית של לשבת צפוף איתם שיר אחד שאוהדי בית"ר הכי אהבו ושרו בהרמוניה. שיר שחיבר אותם בצורה כזו ששום שער לא יכול היה לעשות. היו לו רק שתי מילים: "אבל בהסתדרות". מי שמע אז על ערבים? האויב היה אדום, עם הפנקס האדום, והחולצות האדומות, ומשה סיני והכרטיס האדום וג'ימי טורק, שהיה גם ערבי וגם אדום.
לקח לקבוצה עוד כמה שנים אחרי שהליכוד לקח את השלטון כדי לקחת אליפות. אז, הליכוד היה בשלטון וגם בית"ר הייתה בשלטון. האדומים נדחקו למרכז הטבלה, עם רוטציה פה ושם, ההסתדרות כבר לא הייתה מה שהייתה פעם, עבודה אפשר היה להשיג גם בלי הפנקס האדום. הפכנו לפייבוריטים, חילקנו ג'ובים, בנימין נתניהו עלה למגרש והקפיץ על הראש לתרועות האוהדים. אביגדור ליברמן ישב ביציע המכובדים. את "אבל בהסתדרות" החליפה השירה הקצובה והמסריחה של "מוות לערבים".
לך תברח מהרגלי ילדות. הנה בא השלום, ועוד אחד. ואחריו אלי אוחנה, השחקן הטוב בתולדותיה והיושב הראש הנוכחי, חותם על חוזה שיעביר 50% מהבעלות על בית"ר לידי בעלים ערבים
בית"ר הפכה למסואבת, מפחידה, מאיימת. עוד ועוד גורמים עוינים, אלימים, קיצוניים, גזעניים, השתלטו על המועדון ועל היציעים. היא גנבה מהפועל אליפות ברמאות, באיומים על שחקני הקבוצה היריבה. מוות לערבים נשארה הקריאה הקבועה, רק שהפעם האוהדים הבהירו: הערבי יכול למות כמה שבא לו, אבל לא במדים של בית"ר. על גופתנו, נשרוף את המועדון. גם הניפו שלט: טהורה לעד.
ואם כל זה לא הספיק, נמשח על בית"ר בעלים סוחר נשק ועבריין נחשק. בית"ר של גאידמק קרצפה את תקרת הגועל, הסיאוב, הכסף יקנה פה הכל. שנים שבית"ר לא מתאוששת מהשידוך הזה. מי שנפשו יקרה לו ברח מהמועדון הזה.
אבל לך תברח מהרגלי ילדות. הנה בא השלום, ועוד אחד. ואחריו אלי אוחנה, השחקן הטוב בתולדותיה והיושב הראש הנוכחי, הולך לחתום על חוזה שיעביר 50 אחוז מהבעלות על בית"ר לידי בעלים ערבים. זה האוחנה שהיה השחקן המיוחצן ביותר של המועדון, גם במשחקו וגם בעימוד הפוליטי-ימני שלו.
אני אכתוב את זה שוב. תזמורת בלקנית מנגנת בכל אחת מכריות אצבעותיי כשאני כותב את האותיות הללו. לבית"ר ירושלים – סולו אקורדיון – יש בעלים ערבים. תגלגלו את זה על הלשון, תנו צ'אנס לשלום: (בית"ר) ירושלים מחולקת. השלום הוא רק עניין של זמן.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
