בשבוע שעבר פורסם סקר של מכון "סטאטנט" בהנהלת יוסף מקלדה, שבדק לאיזו מפלגה יצביעו בחברה הערבית במידה שהרשימה המשותפת תתפרק לארבעת מרכיביה. הנתון המעניין שעלה ממנו היה ש-25.1% מהנשאלים השיבו שיצביעו למפלגה יהודית ולאו דווקא לאחת מהמפלגות שהרכיבו את המשותפת. הנתון אכן מעניין, אבל לא אמור להפתיע את מי שעוקב אחרי הציבור הערבי בחודשים האחרונים, ובעיקר מאז הקמת ממשלת החילופים, שהתבררה כממשלת נתניהו לכל דבר. לא חילופים ולא דובים.
חובה להדגיש שהשאלה העומדת במרכז הסקר היא תיאורטית למדי. לא סביר שהרשימה המשותפת תתפרק לארבע מפלגות, וזאת בשל אחוז החסימה הגבוה שעומד על 3.25%. ועדיין, קשה לעבור לסדר היום על העובדה שרבע מהנסקרים מצהירים שיצביעו למפלגה יהודית.
הנתון הזה לא היה חריג עד לא מזמן. בבחירות אפריל 2019, לפני הרכבת המשותפת (אז רצו שתי רשימות - חד"ש-תע"ל ורע"ם-בל"ד), הצביעו כ-29% מהבוחרים למפלגות יהודיות. בספטמבר 2019 הצביעו כ-20% מהבוחרים הערבים למפלגות היהודיות.
ההישג חסר התקדים של 15 המנדטים בבחירות מרץ 2020 הגיע גם בעקבות שיעור ההצבעה בחברה הערבית, שעמד על 64.7% (הגבוה ביותר מאז 1999), אבל לא פחות חשוב מכך, בזכות ההצבעה הכמעט אחידה ביישובים הערביים: 88.3% בחרו ברשימה המשותפת. כלומר, פחות מ-12% הצביעו למפלגות יהודיות.
זה היה ההישג האמיתי של הרשימה המשותפת. במשך שנים ניסו המפלגות הערביות להשתלט על הרחוב הערבי, אבל לא הצליחו לעשות זאת עד שהגיעו נתניהו ומפלגות המרכז-שמאל והגישו להם את ההישג על מגש של כסף.
אין קול ערבי אחיד שיביא שוב להצבעה גורפת כפי שהיה במקרה הרשימה המשותפת. יש מגוון קולות שניבט מהסקרים, וזה מסביר את החיזור של נתניהו, אדם שחי ונושם סקרים 24/7
מצד אחד יצא נתניהו לקמפיין הסתה מתמשך, לאורך שלוש מערכות בחירות, שמטרתו להביא לדה-לגיטימציה של הקול הערבי. מצד שני הקפידו מפלגות המרכז-שמאל לא לתת לו קונטרה אלא העדיפו לשחק לו לידיים: הן לא שיבצו מועמדים ערבים או דחקו אותם למקומות לא ריאליים.
מה השתנה וגרם לכך שרבע מהחברה הערבית מצהיר שבכוונתו להצביע למפלגות יהודיות? התשובה מורכבת. ראשית זהו הרצון של הציבור הערבי להשפיע על המשחק הפוליטי בישראל, אחרי שראה שלא ניתן לעשות זאת דרך הרשימה המשותפת, ללא קשר למספר המנדטים שלה.
סיבה נוספת היא הסכסוך המתמשך בין מרכיבי הרשימה המשותפת, ועצם העובדה שהיא משמשת מעין מועדון סגור הנועל את דלתותיו בפני חלקים נוספים בציבור הערבי שמעוניינים להיכנס לפוליטיקה.
(צילום: משי בן עמי)
כמו כן, ניכרות התוצאות של החיזור אחרי הקול הערבי על ידי המפלגות היהודיות. ראינו את זה במסע הביקורים של נתניהו ביישובים כגון טירה, אום אל פחם ונצרת, שעל חלקם היה לכאורה מוכן לוותר רק שנה קודם לכן במסגרת חילופי השטחים בעסקת המאה.
עפיף אבו מוךצילום: עמית שעליש להוסיף זאת שיבוץ של ערבים וערביות ברשימות הציוניות - ג'ידא רינאוי זועבי ועיסאווי פריג' במרצ, פרופ' עליאן אלקירנאוי ברשימה של ירון זליכה, וכן האפשרות לשריון מועמדים ערבים בליכוד וביש עתיד.
השורה התחתונה היא שאין קול ערבי אחיד שיביא שוב להצבעה גורפת כפי שהיה במקרה הרשימה המשותפת. בחברה הערבית יש מגוון קולות שניבט מהסקרים, וזה מסביר את החיזור של נתניהו, אדם שחי ונושם סקרים 24/7 ולעולם לא יחמיץ הזדמנות מסוג זה. הציבור הערבי צריך לקוות שהחיבוק המחודש הזה לא יתברר כחיבוק דב.
- עפיף אבו מוך הוא איש היי-טק ויוזם "שבתרבות" בחברה הערבית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
