בזמן שמשרד הבריאות מתכוון להתחיל לחסן את בני ה-45 ומעלה, אוכלוסיית מרותקי הבית שמונה כ-115 אלף איש, בהם גם ניצולי שואה ורבים אחרים שמתמודדים עם מחלות קשות נותרו מאחור ועומדים חסרי ישע מול חוסר היכולת של משרד הבריאות למצוא להם פתרון. ynet עוקב אחרי סיפוריהם של הישראלים שעדיין ממתינים לחיסון.
יוסף כהן בן ה-73 מהרצליה שחולה במחלת ניוון שרירים ומרותק לכיסא גלגלים, הוא אחד מהם. "התקשרתי כמה פעמים למרפאה, והרופא אמר לי שעדיין אין חדש", סיפר ל-ynet. "בשביל לקבל חיסון אני צריך שייקחו אותי באמבולנס, זאת הדרך היחידה. אבל האמבולנס לא יחכה לי עד שאסיים וזה עולה הרבה כסף, אז אני מעדיף לחכות".
כהן אמר כי כששמע שהחליטו לחסן את המשרתים בצה"ל ואת בני ה-50 התחושה הייתה לא נעימה. "אני רוצה להאמין למשרד הבריאות שאומר שזה לא פשוט ושהוא נערך לכך, כי בכל זאת מדובר בפרוצדורה, אבל הם היו צריכים להביא את החיסונים למרפאות. קודם צריך לדאוג לאנשים שמרותקים לביתם כי אין מי שיילחם עבורנו. אנחנו לא יכולים לשבות או להפגין, ומשרד הבריאות צריך להתאמץ יותר ולמצוא פתרון רציני.
"ההרגשה היא שמזניחים אותי", הוסיף כהן. "אני משלם לביטוח לאומי ולקופת החולים כבר הרבה מאוד שנים, למה לא מגיע לנו שיתאמצו קצת בשבילנו? זה מעציב, מייאש ומפחיד אותי. מכל דבר קטן אני מפחד שזהו, נדבקתי בקורונה. גם המטפל שלי לא יכול להתחסן כי אני לא יכול להישאר לבד בבית, ואני מרגיש שאני בסכנה ממשית", אמר. "אני אומר לעצמי שאם אשים מסכה אולי היא תגן עליי, אבל אי אפשר לדעת".
גם פרידה קרת בת ה-93 מחולון נמנית על אוכלוסיית מרותקי הבית לאחר שנפלה לפני שלוש שנים ומאז מצבה הידרדר. בתה אורלי סיפרה כי כשהתקשרה לקופת החולים וביקשה שיחסנו אותה הבהירו כי אין להם אפשרות לנייד את החיסון, וביקשו להמתין למשלוח של מודרנה. "לפני כמה ימים שמעתי שייתנו אותו לחיילים, וזה הכעיס אותי, השפיל אותי. אני מדברת בשם אמא שלי וזועקת את זעקתה. למה לעשות את זה?".
קרת ציינה כי ביום שאמה תקבל את החיסון, היא סוף סוף תוכל לצאת מהבידוד שנכפה עליה בשנה האחרונה. "אמא שלי לא רואה אף אחד חוץ ממני בגלל הקורונה כי אני מאוד חוששת שהיא תידבק. היא לא יכולה לראות את הנכדים ואת הנינים, ואני מרגישה שזה משפיע מאוד על המצב הנפשי שלה. היא עצובה מאוד", אמרה אורלי. "מדובר על אנשים שהם מלח הארץ. היא בן אדם שנתנה את כל כולה למדינה, אנחנו פה בזכותם אבל המדינה לא נותנת לה שום דבר בחזרה. מגיע לה לקבל את החיסון ושימצאו את הדרך".
בתה של פרידה הוסיפה כי היא זועמת על ההתנהלות של משרד הבריאות ואמרה: "תעמדו בהבטחה שלכם. אמרתם שהחיסון של מודרנה יהיה למרותקי בית. גם הם אנשים ומגיע להם. מי יזעק את זעקתם? תנו לנו תשובה. גם אני יכולה להגיע למצב הזה מחר ומי יודע מי ידאג לי. תמצאו פתרון, צריך לתעדף אותם. אתם רוצים להרוג אותם? במה הם חטאו שהם לא יכולים לצאת מהבית? הם חסרי ישע".
ענת דותן, בתה של איטה בת ה-90 שמרותקת לביתה אחרי שבר בירך ואירוע לבבי ומתניידת על כיסא גלגלים, מחתה גם היא. "בשביל להוציא אותה מהבית צריך להיעזר באמבולנס, אבל זה עולה מאות שקלים והמדינה ממש לא משתתפת בהוצאות. גם לא כל מתחמי החיסונים נגישים", אמרה דותן. "אומרים שלא צריך תור לחיסון בגיל הזה, אבל כשאני התחסנתי ראיתי שזה לא מדויק. יש תורים, יש התקהלות וזה מתבצע במקום סגור. זה מסוכן להם. הפתרון הוא לממן אמבולנסים למתחמים ייעודיים בכל עיר".
דותן הוסיפה כי "איך הסאגה הזאת נמשכת ממרץ ועד שיש פתרון לקורונה שמים אותם בסוף? זה בדיוק כמו שבתחילת המשבר לא התייחסו לבתי האבות עד שהיו התפרצויות ויצאו במבצע 'מגן אבות'. אז למה מחכים? שימותו ונצקצק? אני לא מצליחה להבין. שמעתי שמרותקי הבית יקבלו את החיסון של אסטרהזניקה, אבל צריך לחכות שיגיע, והוא פחות בטוח. זה מה שאתם נותנים להורים שלנו? גם ככה המערכת החיסונים שלהם חלשה". את העברתם של חיסוני מודרנה לצה"ל כינתה דותן "מחדל", ואמרה: "אני מכבדת את חיילי צה"ל אבל גם הסבתות שלהם בבית. המדינה מתעלמת מהם ונרדמה במשמרת הקורונה. הם יודעים לדבר על הנזק הנפשי של הגיל השלישי אבל לא יודעים איך להקל עליהם".
בניגוד לרוב מרותקי הבית, א' בן ה-97, ניצול שואה סיעודי שמוגדר 100% נכה, הצליח לקבל את המנה הראשונה. תוך מאמצים אדירים הצליח בנו אלכס להוציאו מהבית עם כסא הגלגלים ולקחת אותו לקופת החולים, אך הוא לא בטוח שיוכל לעשות זאת שוב לקראת המנה השנייה.
"אבא שלי לא יכול לבצע שום פעולה כמעט", אמר אלכס. "הוא בקושי מסוגל ללכת, וגם בשביל לקום מהמיטה הוא צריך עזרה. אפילו לשבת זה מאמץ בשבילו. הייתי צריך לקחת אותו לקופת החולים כדי לקבל את החיסון והבנתי כבר באוטו שזה לא יהיה אפשרי להושיב אותו. לא קיבלתי מענה כשביקשתי שיחסנו אותו בבית, ודחפתי את כיסא הגלגלים שלו למרחק של מאות מטרים. חששתי מאוד מהתור ומההתקהלות, אבל גם הדרך הביתה, בחושך ובקור, לא הייתה פשוטה. עטפתי אותו בשמיכה ודחפתי את הכיסא במשך רבע שעה. גם להחזיר אותו למיטה זאת לא משימה פשוטה".
הבן הדואג הוסיף כי הוא לא יודע מה מצפה לו בתאריך המיועד למנה השנייה. "ומה אם ירד גשם? איך ניקח אותו? הייתי חייב לבדוק קודם שאין תור כדי לוודא שזה בסדר שיגיע. ככל שעובר הזמן גיל המתחסנים יורד, ומגיעים עוד ועוד אנשים. מי יודע איזה עומס יחכה לי שם? אני לא יודע מה נעשה במנה השנייה", אמר בייאוש. "מה הבעיה לשים את התרופות בצידנית מתאימה ולבוא עם אמבולנס? שיעברו בין הבתים. ביום אחד אפשר לחסן עשרות מרותקי בית".
אלכס ציין כי הוא מקווה שעד שיגיע מועד קבלת המנה השנייה כבר יימצא פתרון לאנשים במצב דומה. "אם לא תהיה לי ברירה, אצטרך לעבור שוב את הפרוצדורה המסובכת הזו. לקחת בן 97 על כסא גלגלים וללכת איתו מאות מטרים זה לא דבר פשוט. הם היו צריכים להתארגן מראש. מה זה להגיד 'אין לנו פתרון'? ככה אתם מוותרים עליהם?".
פורסם לראשונה: 23:02, 15.01.21
