בביקורו בחודש שעבר באום אל פחם הניח ראש הממשלה בנימין נתניהו את ידו על הפצצה האלקטורלית המכונה "ערביי ישראל". מיד אחריו אזרו אומץ שאר השחקנים בזירה הפוליטית והרשו לעצמם לגעת ולהתקרב לציבור ערבי - בין אם על ידי ביקורים ביישובים ובין אם על ידי פרסום תוכניות למיגור הפשיעה. השינוי התפישתי הזה מעודד, שכן בניגוד למערכות בחירות אחרות, זוהי הפעם הראשונה שההנהגה הפוליטית בישראל עוסקת בבעיות של האזרח הערבי ולא רק בלגיטימציה שלו.
כולם מסכימים שמדובר בצעד חיוני וחיובי. אפילו לצד הציניות הפוליטית, הוא נושא את הבשורה של הכשרת הקול של האזרח הערבי ומפרק את הקונספציה הישראלית בדבר השיוך האוטומטי שלו למפלגות ערביות, אבל זהו צעד ראשוני ולא מספיק. לפני הכשרת הקול שלו, תחילה יש להכשיר את האזרח הערבי.
עבר עשור מאז כתבה אבתיסאם מראענה את הפוסט (העלוב, לדבריה), שאותר על ידי חובבי היסטוריה וארכיאולוגיה אינטרנטית, ומאז התפשט ברחבי הרשת כאש בשדה קוצים. היא תיארה בו במילים פרובוקטיביות שמעוררות חלחלה בקרב כל מי שצה"ל יקר לו את הניתוק של הציבור הערבי מהאתוס הלאומי-ישראלי.
איש לא עסק במהות: מדוע אזרחית ערבייה מפוריידיס, 10 דקות מזכרון יעקב, אחת שנשואה ליהודי ומתגוררת ביישוב יהודי, מבטאת מטאפורה כזאת על חורבנה?
הפוסט זכה לגינוי רחב מכל קצוות הקשת הפוליטית, קריאות לפטר אותה, עזיבת חברי מרכז במפלגת העבודה וכצפוי התייחסות לא מבוטלת של נתניהו, אבל אף אחד לא עסק בשאלה כיצד הגענו למצב שבו אזרחית ערבייה ישראלית – ועוד כזו המעורה בחברה, נשואה ליהודי ומתגוררת ביישוב יהודי - לא מבינה את משמעות השכול בחברה הישראלית.
התשובה לכך נעוצה באוטונומיה התרבותית הערבית ובבידוד החברה הזאת, שנגרם בין השאר מחסמים שהוצבו בפני האזרחים הערבים בישראל, שכן אלמלא קיומם - שום אזרח ערבי לא היה משחרר אמירה אומללה שכזו.
בראיון אחר שלה, שגם הוא מעורר כעת סערה בדיעבד, ראתה מראענה לנגד עיניה את חורבות זכרון יעקב כיצירה אומנותית. המתקפות חזרו: איך אחת כזאת משתחלת למפלגה ציונית המתמודדת לכנסת? איש לא עסק במהות: מדוע אזרחית ערבייה מפוריידיס, 10 דקות מזכרון יעקב, מבטאת מטאפורה על חורבנה? התשובה נעוצה בתחושת הסבל, האפליה המתמשכת וההשקעה הדיפרנציאלית של ממשלת ישראל ברשויות המקומיות, שהפכה את זכרון יעקב לסמל של דיכוי בעיני ילדה שנאלצה לעבוד ולנקות בתים אצל שכניה במקום להגשים את יעודה כשאר הבנות בישראל.
פאדי מקלדהדבריה של מראענה לא פסחו עליי. הם גרמו לי לאי-נוחות רבה מהסגנון המתגרה, אבל פסילתה אתמול (יום ד') על ידי ועדת הבחירות, שמורכבת מנציגים פוליטיים, מבהירה שהפוליטיקאים הישראלים לא מוכנים לקבל את האזרח הערבי – על רגשותיו, תחושתיו והחוויה שלו מהחיים במדינה - אלא רק את הפתק שלו בקלפי.
השיח הזה, לצד שאלת הלגיטימיות של הרשימות הערביות, יעלה תמיד את השאלה מיהו הערבי הטוב? האם זהו ערבי שעושה מנגל ביום העצמאות, מנגב חומוס בימי שישי, מדקלם את אריק איינשטיין ושר "הבאנו שלום עליכם" בנחיתה בנתב"ג? אם כן, צר לי לבשר, אין באמת כאלה. הניסיון לתפור לערבים חליפות ישראליות של תושבי פתח תקווה או עפולה הוא צבוע בלשון המעטה. ויותר מזה, הוא דוחף את האזרח הערבי רחוק יותר ממעגל הישראליות.
- פאדי מקלדה הוא אקטיביסט דרוזי וקצין במיל' ביחידה 8200
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
