בעיצומו של קמפיין בחירות, כששטף ה"תגובות" ממפלגות ומפוליטיקאים, קשורות או לא קשורות למושא ההתייחסות, מאיים להטביע את הווטסאפ של כל עיתונאי ועורך, הדממה שהשתררה מכיוונם אחרי התפוצצותה של פרשת יהודה משי זהב הייתה דממת קבר. הארץ רעשה. יום אחר יום נפתחו בזה מהדורות. הרשתות החברתיות התפוצצו מהעיסוק בנושא. העדויות הלכו ונערמו. ים של כאב וסבל נחשף ועלה על גדותיו. והם, אלה שלפני שנייה העלו תמונות שלהם עם חתן פרס ישראל לעתיד לשעבר, והעתירו עליו דברי קילוסים וחנופה? כלום. נאדא. גורנישט.
רק קומץ צדיקים בסדום הגיב כהלכה, במלוא החומרה והגועל המתחייבים. מבין ראשי המפלגות רק אחת הייתה בקומץ הזה: מרב מיכאלי, יו"ר העבודה.
הפעם דווקא אין חשד לפוזיציה. משי זהב הוא לא יקירה של שום מפלגה או קהילה חרדית שאולי יש להימנע מלהרגיז. הוא בכלל המצאה של הציבור החילוני, שאהב לחבק את מי שחצה את הקווים מנטורי קרתא האנטי-ציוניים אל הליבה של הישראליות. הסיבה האמיתית היא כזאת: הפוליטיקאים הישראלים (כמו גם רבים מבכירי התקשורת) הם חבורת גברים מיושנת ובומרית, שזעזועים טקטוניים מתרחשים מתחת לרגליה ומול פרצופה – והיא מתכחשת לקיומם. הכאב, הסבל, האלימות והדיכוי שסופגים המוני הנפגעות והנפגעים ממילא לא נגעו להם מעולם. זו תמיד הייתה לדידם איזו נישה שולית לפמיניסטיות משוגעות בלבד.
הם עדיין לא קלטו שהפוליטיקה הפמיניסטית, האתנית, הלהט"בית – היא בעיני חלקים עצומים בציבור לכל הפחות שוות ערך לפוליטיקה המדינית, הכלכלית והביטחונית
אלא שכעת, בנוסף, הם גם מגלים כשל בכישור בסיסי וחיוני בפוליטיקה: להבין מה מעסיק את הציבור. מה מעניין אותו. מה כואב לו. מה מזעזע אותו. מה מגעיל אותו. השמועות בדבר התמורות בשיח הפוליטי בישראל ומחוצה לה טרם גונבו לאוזניהם. העובדה שדור ה-Y ודור ה-Z, ואיתם המיינסטרים כולו, מתעניינים עמוקות בפרשת משי זהב פי אלף ממה שהם מתעניינים בידיעה על כך שבנימין נתניהו לא ייסע לאיחוד האמירויות - לא מחלחלת לראשם.
הם עדיין לא קלטו שהפוליטיקה הפמיניסטית, האתנית, הלהט"בית – היא בעיני חלקים עצומים בציבור לכל הפחות שוות ערך לפוליטיקה המדינית, הכלכלית והביטחונית. שגם הפוליטיקות האלה, שטרם הגיעו לידיעתם, עוסקות בחלוקת הכוח בחברה. ושחלוקת הכוח לעולם תעמוד במרכז הפוליטיקה.
שלי יחימוביץ' ויגאל גואטהצילום: פיני סילוק, תאגיד כאן 11מקץ כמה יממות ארוכות כנצח, כיוון ששעת בחירות היא זו, ולהתראיין צריך, נכפה עליהם להתייחס לפרשה. התגובות היו קשות מהשתיקה. מנתניהו עם "מקווה שזה לא נכון" ועד יאיר לפיד בציוץ מביך: "הטרדות מיניות הן רצח של הנשמה" (הטרדות מיניות? סירייסלי?), ובאמצע שורה ארוכה של פוליטיקאים שממלמלים כמנטרה את הגרסה המורחבת של "מקווה שזה לא נכון" - "מקווה שהדברים יתבררו כלא נכונים ושתוכח חפותו".
אין לנו מכם ציפיות גבוהות מדי. אנחנו מסתפקות במועט. למשל: "אני מקווה שהצדק יצא לאור". כי מה שאתם אומרים משמעו שאתם מקווים שכל המתלוננות והמתלוננים משקרים. וזה, בלשון המעטה, לא ממש מעודד קורבנות להתלונן. הם ממילא נפלו כבר קורבן לקשר של שתיקה. את קשר השתיקה שלכם עכשיו הם כבר לא יוכלו לשרוד.
- שלי יחימוביץ' היא עיתונאית, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
